המרחב האלוקי

בשער ספר יחזקאל, עומדים הקוראים וצופים במחזה.
מלאכים מתרוצצים, אש, קולות מים, ברקים ורוח. והחיות רצוא ושוב.
נשרים, אריות, אופנים והמולה. והחיות רצוא ושוב.

אם הצופה מתעלם מהפרטים, הוא נשאב אל תוך הדינמיות שבמחזה, מין אמנות שבה הצבעים כולם מתערבבים והסוד טמון בערבוב עצמו.
את סוד הערבוביה המקודשת מוצא המדרש בדברים הבאים:

"במלך שלמה, במלך שעשה שלום בין בריותיו,
תני ר' שמעון בן יוחאי: הרקיע של שלג והחיות של אש,
הרקיע של שלג שנאמר (יחזקאל א', כב): "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" וגו',
והחיות של אש שנאמר (שם, יג): "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש",
וכתיב (שם, יד) "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה, מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש ולא זה מכבה זה ולא זה מזיק זה,
אמר רבי אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהן"
(מדרש שיר השירים רבה פרשה ג)

המדרש מוסב על הפסוק בשיר השירים: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג', יא) - המלך שלמה במדרש הוא א-לוהים עצמו, שעושה שלום בין בריותיו. השלום בא לידי ביטוי ביכולת הא-לוהית להכיל ניגודים. החיות שרצות ושבות במראה יחזקאל מתוארות כחיות הנושאות ניגודים. אלו חיות של אש וחיות של קרח, הרצות זו כנגד זו ואינן מכבות האחת את השנייה.

פרק א' של יחזקאל מוצג במדרש כמרחב ענק שבו מתרוצצים להם הניגודים, רצוא ושוב, אש וקרח מותכים זה בזה, אינם מתבטלים ואינם מאבדים את מהותם. הא-לוהות מוצגת כאן כאחדות שמכילה את הריבוי, כהתרוצצות ניגודים המתאחדים כולם אל מול הא-לוהות.

אותו רעיון המגולם ב'רצוא ושוב' יצוץ שוב ושוב במחשבה הדתית. ויפים לו מילותיו הפיוטיות של ספר יצירה המתאר את עשר הספירות שמתאחדות כולן בהשתחוויה לפני כיסא הכבוד:
"עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים" (ספר יצירה).

המדרש מתווה דרך פרק א' את פניה של הא-לוהות. המקום שבו נשמעים כל הקולות כולם, המקום שבו האש והקרח לא מבטלים זה את זה, הוא המרחב הא-לוהי. 

באדיבות אתר 929