המקדש יכול להיפגע

בדברי הימים ב י"ב וכן במלכים א י"ד מתואר אחד האירועים הצבאיים הגדולים והחשובים שהתרחשו בארץ-ישראל בתקופת המלוכה: מלחמתו של שישק מלך מצרים בארץ-ישראל וכיבושיו. מסע זה של שישק היווה פגיעה צבאית, מדינית וכלכלית חמורה הן לממלכת יהודה והן לממלכת ישראל.

שישק היה מייסדה של השושלת ה-22 במצרים, ומלך בין השנים 914-935 לפני הספירה. במוצאו היה לובי, בא בקשרי חיתון עם השושלת ה-21 במצרים, ועלה לאחר מכן על כס המלוכה. במקרא נזכרת רק הפגיעה שלו ביהודה ובעיקר בבית-המקדש, אך גם ממלכת ישראל נפגעה פגיעה קשה ביותר במסע זה. בכרנך שבמצרים נשתמרה כתובת טופוגרפית ובה רשימת ערים ביהודה ובישראל אותן כבש שישק. הרשימה איננה שלמה, חלק מן השמות איננו ברור וזיהוים איננו בטוח. אך מן השמות שאותם ניתן לזהות, וכן מן הממצא הארכיאולוגי, עולה בבירור כי רבות מן הערים החשובות שבממלכת ישראל נכללו בה (בעבר הירדן המערבי והמזרחי גם יחד) וכן ערי מבצר ביהודה, במיוחד באזור הנגב. הפגיעה בערים ביהודה מפורשת בדברי הימים ב פרק י"ב, פסוקים ב-ד.

נראה כי בנוסף לרצונו של שישק להחליש את ממלכות יהודה וישראל ולשלול שלל ניצבה מטרה חשובה אחרת בפניו במסעו זה: לבטל את השליטה של ישראל ויהודה על דרכי המסחר העיקריות בצפון (פניקיה) ובדרום (בעיקר באזור הנגב).

התיאור במקרא (ובעיקר בספר מלכים) מתמקד בהשלכות של מסע שישק על המקדש: "ויקח את אוצרות בית ה'..." (מלכים א י"ד, כו-כח), ונראה בבירור שתיאור זה הוא "א-היסטורי", כאילו במכוון לא סופרו האירועים הצבאיים הגדולים, והדגש הושם כולו בפגיעה בבית-המקדש.

מטרת המקרא איננה לספר אירוע היסטורי זה - אף שחשיבותו כה גדולה - אלא ללמד מוסר:

כי גם המקום המקודש ביותר, בית-המקדש, בו השרה הקב"ה את שכינתו, לא שימש כמגן וכמחסה ביום עברה ולא "החזיק מעמד" יותר מאשר דור אחד! כבר בראשית ימיו (בשנה החמישית לשלטונו) של המלך רחבעם - בנו של המלך שבנה את המקדש - באו גויים בשערי הבית הקדוש וחיללוהו. מעשיו של עם ישראל הם הקובעים את השגחת ה' עליו. אם מעשים אלה רעים הם, לא יגנו מקומות מקודשים, ותהא מעלתם הגדולה ביותר.

רמז לכך מצוי בכתובים בספר מלכים וכן בדברי הימים: בסמוך ובצמוד לתיאור הפגיעה במקדש על-ידי שישק מסופר על החטאים שנעשו ביהודה.

בסיפור על מלכותו של רחבעם נאמר: "ושבע עשרה שנה מלך בירושלים העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל ושם אמו נעמה העמנית" (מלכים א י"ד, כא). בחירתה וקדושתה של ירושלים נזכרת בהקשר זה כדי להדגיש את הניגוד בין קדושת העיר לבין מעשי המלך ועמו. 

משום כך אף נזכר מוצאה של אמו: בדרכה הלך. ומשום כך נפגע המקדש.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת