המעיל והאפוד של שמואל

שלא במקרה מאריך המקרא בתיאור בגדיו של שמואל. שמואל "חגוּר אפוד בד" (יח), כדרכם של הכוהנים (כ"ב, יח), וכשם שנהג גם דוד בהעלותו את הארון לירושלים (שמואל ב ו', יד). המעיל שעשתה לו אמו מזכיר את מעילו של הכוהן הגדול, והוא מלווה את שמואל לאורך חייו (ט"ו, כז) ועתיד להיות סימן ההיכר המובהק שלו, כאמור בפרשת בעלת האוב: "וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ? וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא" (כ"ח, יד). הצירוף של מעיל ואפוד יוצר תחושה של קדושה, המזכירה את הכוהן הגדול; וקדושה זו הולכת ומאפיינת את שמואל, על אף שהוא איננו כוהן.
אבל ייתכן שיש בתיאור זה גם היבט נוסף. בפרק א' ניכרת ההשוואה בין דמותה של חנה לדמותה של רחל אמנו. עתה נוסף להשוואה זו ממד אחר: ההשוואות בין שני הבנים שנולדו לאחר תקופת העקרות הארוכה, יוסף ושמואל. שני הבנים מכונים "נער", ונקודת הדמיון הבולטת בין שניהם באה לידי ביטוי בבגד מיוחד שהם מקבלים:
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג);
"וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה" (יט).
ההשוואה מבליטה את הניגוד שבין שני הבנים. הבעייתיות בדרכו של יוסף בנערותו ברורה – הוא נוהג בדרך פגומה ביחסים שבין אדם לחברו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית ל"ז, ב). זאת בניגוד לשמואל, שעליו נאמר בסיום הפרשה: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים" (כו).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון