"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כ"ו, ט-יא)
הוא דתן ואבירם - צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה... (ו)עוד למה האריך בדברים אלו "אשר הִצּוּ" וגו' "בהצותם על ה'"?
ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו "הוא דתן" וגו' "אשר הִצּוּ" וגו' פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו...
ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב "ויקח קרח" (ט"ז, א) שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם ולעולם הם הִצּוּ אותו.
ואומרו "ותפתח" וגו'... נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר"ן (=250) איש, הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם, אם לא היו ב' הרשעים.
ובני קרח לא מתו - הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלקים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר "ובני קרח לא מתו", הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.
אור החיים הקדוש – ר' חיים בן משה אבן עטר, חי בשנים 1696-1743. מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, היה מקובל, פוסק הלכה, פרשן מקרא ופרשן התלמוד, פעל במרוקו כארבעים שנה, עבר לאיטליה, ואח"כ עלה לארץ והתיישב בירושלים.