המנורה כסמל יהודי

במשכן ובבית המקדש הראשון לא הייתה למנורה משמעות יתרה. היא הייתה אחד ממכלול כלי המקדש, בדומה לשולחן, ללחם הפנים ולמזבחות, ובוודאי לא חשובה יותר מארון הברית. למרות זאת, החל מימי החשמונאים החלה המנורה לקבל מעמד מיוחד עד כדי הפיכתה לסמל. ייתכן שהדבר קשור להיעדרו של ארון הברית, שככל הנראה נגנז או נלקח לבבל בסוף ימי הבית הראשון (יומא נב ע"ב), אך אין ספק כי סיבה מרכזית לתופעה זו נעוצה בכך שהמנורה הייתה קשורה הן לעלייתו והן למפלתו של בית חשמונאי.
עלייתו של בית חשמונאי, ממשמרת יהויריב ועד להנהגת עם ישראל, הייתה קשורה קשר בל יינתק עם חנוכת המקדש ונס פך השמן, בעקבותיהם אנו חוגגים את חנוכה. 
מתתיהו אנטיגונוס אמנם כשל במאבקו, כאשר לאחר שלוש שנים חזר הורדוס ולקח מחדש את השלטון, אך מני אז הפכה המנורה לסמל יהודי מובהק. למשל, נמצאה חריתה של מנורה על טיח בבית משפחת כוהנים מימי בית שני בעיר העליונה של ירושלים. גם בשער טיטוס שברומא נראה תבליט של מנורה יחד עם כלי מקדש נוספים שנלקחו שלל.
לאחר החורבן המשיכה המנורה לתפקד כסמל יהודי מובהק, הן על פסיפסים בבתי כנסת, הן על משקופים של בתי כנסת והן על משקופים של בתים פרטיים שהתגלו באתרים שונים ברמת הגולן ובירושלים. ככל הנראה שימשה המנורה על מנת להבדיל בין בתי היהודים ובין בתיהם של שכניהם הנכרים, וסימלה את השאיפה לבניינו של המקדש ולהדלקת הנרות מחדש. 
אולם, משגלה עם ישראל מארצו איבדה המנורה את משמעותה כסמל יהודי והוחלפה על ידי סמל המגן־דוד. קשה לדעת מהו מקורו של המגן־דוד ומתי קיבלה צורה גיאומטרית זו את כינויה, אולם מעניין שעם ישראל עבר משימוש בסמל שמבטא בעיקר את הכהונה לסמל הנושא את שמה של שושלת המלוכה הנצחית של עם ישראל. מסתבר כי הכוהנים איבדו את מעמדם המיוחד בגולה, ולכן הסמל בו בחר העם לסמל את שאיפתו לחזור לארצו ולחדש ימיו כקדם הפך להיות סמל המזכיר את חידוש המלוכה במקום את חידוש הכהונה.
מששבנו לארצנו השתלבו שני הסמלים: סמלה של מדינת ישראל הוא מנורת המקדש, שעוצבה בהשראת המנורה הנמצאת בשער טיטוס ותיאור המנורה המופיע בספר זכריה, ואילו על גבי דגל המדינה מצויר מגן־דוד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר