לקראת הכניסה לארץ ישראל חוזר משה ומזכיר פעמיים את עניין אכילת המן על ידי עם ישראל. מדוע נזכר עניין זה בסמוך להזכרת השפע הקיים בארץ ישראל? ממה רוצה ה' שנישמר?
משה משווה בין ארץ ישראל למדבר. בעוד שבמדבר יש חום ויובש, נחשים ועקרבים הרי שבארץ ישראל ישנם מעיינות, תהומות ונחלי מים. בניגוד למדבר שם הקב"ה הוא המספק את המים והמן יום יום, הרי שארץ ישראל מלאה באוצרות טבע שניתן לחצוב מן הקרקע ויבול רב שניתן לאסוף ולאכול.
ניתן לומר כי במדבר שָׂם עם ישראל את מבטחו באופן מלא על הקב"ה שכן לא היה להם כל דרך אחרת לשרוד במדבר זמן רב כל כך בלא עזרת ה' שסיפק כל צרכיהם. אולם, בארץ ישראל ישנו מקום לערעור התלות המוחלטת הזאת. בארץ ישראל ניתן לשרוד באופן עצמאי. אפשר לגדל ולאסוף יבול מן האדמה. כמו כן, אפשר להתעשר באמצעות חציבה בסלע.
זוהי הסכנה הגדולה ביותר. עם ישראל עלולים לחשוב כי עצמאותם מבטלת את תלותם הקיומית בקב"ה. כביכול בכוחות עצמם בלבד זכו לכל מה שיש בידיהם. משום כך מדגיש משה חזור והדגש לבל נשכח את הקב"ה שרק בזכותו יש לנו את כל החיל הזה.
המן מבטא זאת יותר מכל. הוא ירד במשך כל הארבעים שנה ונפסק בדיוק בחג הפסח (יהושע ה', יב) עת מקריבים עומר לגלגלת להורות כי גם התבואה החדשה מקורה בקב"ה. זהו פשר הציווי בפרשת המן (שמות ט"ז, לד) ליטול מעט מן ולשומרו למזכרת לדורות לבל נשכח כי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ג). הלחם הינו רק אמצעי של מאכל אך את החיים מקבלים ישירות מהקב"ה.