הממון בראי המוות

המזמור פותח בהקדמת המשורר לדבריו (ב-ה) בה הוא פונה אל השומעים. לאחר מכן הוא עובר להרצאת דבריו (ו-כא). קשה לחלק חלוקה פנימית טובה את גוף המזמור. מחד הפזמון "אדם ביקר בל ילין/ ולא יבין" (יג/כא) אמור לחלק את המזמור לשני חלקים, אך מבחינה עניינית פסוק יד ממשיך את פסוק יב.

המזמור מזכיר מאוד את ספרות החכמה וכך כותב ראב"ע בפירושו: "זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות" (א). מאפייני ספרות החכמה נמצאים גם כאן: המזמור לא פונה למישהו או לקבוצה מסוימת אלא לכולם ("כל העמים... גם בני אדם גם בני איש..."; ב-ג). כמו כן מלבד פסוק טז המזמור כלל לא עוסק בבטחון בה' או בפנייה לה', אלא עוסק בחיים ובמוות באופן כללי.

הרבה מפסוקי המזמור אינם מובנים דיים ננסה לעמוד על עניינם: המשורר לא מבין מדוע יש אנשים שבוטחים ב"רב עשרם" (ז) שהרי לא ניתן לפדות את חיי האדם בעזרת ממון ("אח לא פדה יפדה איש. לא יתן לא-להים כפרו"; ח). ברגע שבני האדם מתים, ה"יקר" (=ממונם) שהוא "פדיון נפשם" – לא מסייע בידם, "וחדל לעולם" (ט). האדם אולי חושב שהוא יחיה "עוד לנצח" ו"לא יראה השחת" (י) אך עליו לראות כי "חכמים ימותו יחד (עם) כסיל ובער יאבדו" והממון לא יישאר בידם אלא "ועזבו לאחרים חילם" (יא). ב"קרבם (חושבים ש) בתימו לעולם" (יב) חושבים הם שביתם יישאר בנוי לעולם, אך עליהם להבין כי "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" (יג).

בסוף המזמור פונה המשורר אל השומע ואומר לו: "אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו" (יז). שהרי יש להודות על מה שיש בחיים "כי נפשו בחייו יברך" (יט) וברגע שמבינים שהממון והחומר שיש בעולם אינו מסייע בעת המוות אלא רק בחיים ושיש לברך על כך, אחרים יודו לו: "ויודך כי תיטיב לך" (יט) – אם תיטיב לעצמך (=תשמח בחלקך ובממון שיש לך בחייך) אחרים יודוך.