המלך אמר!

בפרקנו יש מספר פסוקים שעוסקים במלך: "קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו. פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס. תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא. רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב. חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ" (י-טו). המלך מצטייר בפסוקים אלו כמי שממלא את חובתו כלפי ה' ולמעשה כמעט מייצג את ה' ואת הלך רוחו. כך למשל הביטוי "תועבת מלכים" מזכיר את הביטוי "תועבת ה'" (ה).

עם כל זה שהמלך הולך בדרך ה' דבר אחד בולט בחסרונו: היחס בין המלך והא-ל לא מצויין בפסוקים אלו. המלך מעוניין בצדק כי כך רצונו ולא כי כך רצון ה' "רצון מלכים שפתי צדק ודבר ישרים יאהב" – מתוך רצון אישי, ללא קשר לצו ה'. המלך מבין כי טוב לעולם ללכת בדרך הישר שהיא למעשה גם דרכו של ה' ("פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס"; יא).

בניגוד לתפיסה שעולה כאן, במזרח הקדום נהוג היה לומר שהמלך הוא שליח האל ולמעשה הוא עושה את מצוותיו לא כדי להרבות טוב בעולם אלא כדי למצוא חן בעיני האל. כך למשל אומר על עצמו חמורבי בהקדמה לקובץ החוקים המפורסם: "אנוכי חמרב, הרועה, בחירו של אנלל... המרומם את שמה של בבל, המיטיב את לב מרדך אדונו הניצב כל ימיו לשירות האסגל (=המקדש)... אשר מעשיו טובים בעיני אשתר (אלה)" (פרולוג לחוקי חמורבי, ע"פ תרגום של מ' מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, עמ' 105-108). חמורבי לא עושה את הצדק ושומע לאלים כי הוא חושב שכך נכון לפעול אלא מתוך רצונו שהאלים יאהבו אותו. על פי הפסוקים שבפרקנו המלך לא פועל בצדק מכיוון שהוא מעוניין לרצות מישהו אלא מכיוון שכך טוב לעולם: "רצון מלכים שפתי צדק" (יג).