המזמורים ההיסטוריים

בספר תהילים מצויים כחמישה-עשר מזמורים העוסקים בנושאים היסטוריים. מזמורים אלה מתחלקים מבחינת מטרת המשורר לכמה קבוצות: תוכחה, הודיה, עידוד, תלונה, וידוי.

יש שהכוונה היא להוכיח את העם, והתוכחה בולטת יותר על רקע מעשי העבר. כאלה הם למשל פרקים פ"א וע"ח. אסף בפרק פ"א רואה את סיבת הכשלון של ישראל בפני אויביו במרי ובחטא האלילות, ובפרק ע"ח מעביר לפנינו כחוט השני את האידאה שישראל הם כפויי טובה המורדים בה'. להוכחת הנחה זו מונה המשורר את רוב המאורעות החשובים שאירעו לישראל מאז ימי הבראשית של התהוות העם.

במרכזה של קבוצה אחרת של מזמורים היסטוריים עומדת מגמת ההודיה. כאלה הם הפרקים: ק"ה, קי"ד, קל"ה, קל"ו. המשורר מונה את גודלם וחשיבותם של האירועים בהיסטוריה הישראלית, את החסד שעשה הקב"ה עם ישראל לכל אורך תולדות חייו והוא מסיים, ודרך כלל אף פותח, בקריאת הלל, הודו והללויה.

ויש שמאורעות היסטוריים מוזכרים בפי המשורר לצורך עידוד בעת צרה. כזה הוא פרק פ"ג. הנצחונות על סיסרא ומדין, שמות כמו: יבין, ערֹב, זאב, זבח וצלמנע, מובאים כאסמכתא לתפילה על צרות ההווה.

פרק ע"ז לעומת זאת רומז על קריעת ים-סוף ויציאת מצרים, מתוך מטרה אחרת: כאסמכתא לתלונה. על רקע היחס אל ישראל בעבר, לאור הניסים שנעשו לו, צפה ועולה התמיהה: מדוע לא ייעשה כך אף בהווה? "חשבתי ימים מקדם שנות עולמים" (ע"ז, ו), ועל כן: "עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי – הלעולמים יזנח א-דני ולא יוסיף לרצות עוד... השכח חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו, סלה" (שם, ז-י).

 בתוך פרקי ההיסטוריה עומד בפני עצמו פרק ק"ו. כאן במרכז המאורעות – "הודו". וגדול הוא וידוי זה שהוא כולל ולוכד אף את חטאי העבר מאז ימי העם. "חטאנו עם אבותינו, העוינו, הרשענו" (ק"ו, ו). ובין החטאים ההיסטוריים, חטאי המרי ועבודת האלילים אף החטא על אבדן זכר חסדי העבר: "לא זכרו את רֹב חסדיך" (שם, ז).

אין המשורר נשאר אדיש לתיאור המאורעות ההיסטוריים. הוא מחפש את מה שמונח מתחת להם, את המניעים ואת המשמעויות שיש למעשי העבר מתוך מגמה לחדור לנבכי ההיסטוריה, ללמוד את העבר על מנת לשפר את העתיד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל