המועדים בארץ ישראל ובמדבר

לראשונה בתורה מופיעים הרגלים בפרק כ"ג שבחומש שמות. הרגלים מתוארים כחגים חקלאיים הסובבים סביב העונה השמשית תוך כדי התעסקות עם יבול הארץ. דווקא משום כך בולטת העובדה כי לא מצויינים דיני החגים ותאריכם המדוייק אלא רק מצוות העליה לרגל. במקום ובתקופה בה הכל נסוב סביב עושרו של האדם עיקר העבודה היא להכיר כי הכל הוא מה' ויש לזקוף זאת לטובתו ולהוקירו על כך בשבח והלל.
לעומת איזכורים אלו הרי שבחומשים ויקרא ובמדבר מופיעים הרגלים בצורה אחרת. יש להם תאריך מדוייק, מצוות החג, איסורי מלאכה, קרבנות מוסף וכדו'. בחומשים אלו מודגש עניין הקדושה שבמועדים שבא לידי ביטוי בכל מצוות ואיסורי החג ובקרבנותיו. אולם גם בינהם ישנה הבחנה חשובה:
בספר ויקרא (פרק כ"ג) מוזכרים החגים כפי שיחוגו בארץ ישראל כיון שהם עומדים להכנס ממש עוד מעט לארץ ישראל. זו הסיבה שמוזכרות מצוות ארבעת המינים וסוכות, הקרבת שתי הלחם בחג השבועות, ראש השנה מקבל ציביון של זכרון התרועה שהיתה במדבר ועיקרו כראש השנה של הבריאה.
לעומת זאת, בספר במדבר, בפרקים כ"ח-כ"ט, מוזכרים החגים בעיקר כפי שיחוגו במדבר בהתמקדות על הקרבנות שנעשו במשכן בלבד, כיון שכבר נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. חג הסוכות נקרא חג בלבד (ללא תזכורת של מצוות החג שנוהגות רק בארץ), ראש חודש מוזכר כיום קרבן וכן שבת, ספירת העומר לא מופיעה וראש השנה מוצג כיום תרועה כי זה מה שנעשה על קרבן ראש חודש.
הרגלים מופיעים גם בחומש דברים (פרק ט"ז) החותם את התורה. לקראת הכניסה לארץ מוזכרות שתי הבחינות של המועדים. תחילה הבחינה החקלאית כיאה לנוחלי הארץ תוך דגש על חובת הראיה ברגל, ולאחר מכן הבחינה של קדושת המועדים בתוספת מצוות השמחה המאפיינת מצב של קדושה.