טומאת מת, כמו כל הטומאות, קשורה למוות. התורה מלמדת אותנו שהמוות אינו קדוש והוא אינו שחרור נכסף ממועקת העולם הזה, אלא קטיעה טרגית של הייעוד האנושי. משימתו של האדם היא לקדש שם שמיים בעולם הזה.
בפרק י"ט מלמדת אותנו התורה את דיני טומאת מת. עיון קצר בכללי הטומאה ילמד אותנו שטומאה נקשרת תמיד למוות. אדם מת הוא אבי אבות הטומאה. שרץ ונבלה מטמאים רק לאחר שמתו. מצורע מטמא - שהרי הוא חשוב כמת. טומאת קרי וטומאת נידה קשורות בתינוק פוטנציאלי שלא נולד, וכן הלאה. התורה מלמדת אותנו שהמוות אינו מְקדש, אלא מְטמא.
מי שמזלזל בחיי העולם הזה, ומוצא ערך דתי רק בקיום רוחני בעולם הבא, יעריך את המוות כמַעבר רצוי מעולם ההבל לעולם האמת. לעומת זאת, היהדות מעריכה את חיי העולם הזה, ולכן גם שוללת את המוות, ורואה בו תופעה שלילית. משימתו של האדם היא לקדש שם שמים בעולם הזה, ולעצב אותו על פי ציווייה הנצחיים של ההלכה. לכן המוות אינו שחרור נכסף, אלא קטיעה טרגית של הייעוד האנושי. חיי העולם הזה הם טובים וראויים. כשהלך הלל הזקן לרחוץ את גופו במרחץ, אמר לתלמידיו שהולך הוא "לעשות מצווה" (ויקרא רבה ל"ד, ג). הקיום האנושי הנורמלי בעולם הזה הוא רצוי לפני ה'.
הרדב"ז, אחד מגאוני ההלכה, נשאל פעם שאלה השקפתית מרתקת: "על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת, אם זו מידה טובה או לא". תשובתו של הרדב"ז חד-משמעית ומאלפת: "זו מידה רעה, מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש, והיא מידת אכזריות... אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה עניין נכבד מאוד, למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה" (שו"ת הרדב"ז ג', תקנ"ה).
הרדב"ז מסביר שכיוון שקיומנו בעולם הזה משמעותי וחשוב, יש להתאבל על אובדנו. הרדב"ז מביא בהמשך דבריו הוכחה הלכתית: אם המוות היה מאורע משמח, לא הייתה ההלכה מצווה אותנו על דיני אבלות!
בעמדנו מול מתינו, לא ננסה להתעטף בתנחומי סרק. המוות הוא רע וכואב. כתגובה למוות עלינו לנהל ביתר שאת חיים של משמעות וקדושה, בתוך העולם הזה, עולם החיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות