מדוע היה צורך לִמְנוֹת את כל תחנות הנדידה של העם במדבר? נראה שההליכה במדבר מרפאת את עם ישראל והופכת אותו מעם של עבדים לעם שיכול לכבוש את הארץ. רק כעת, כאשר העם כבר בריא, הוא יכול להסתכל אחורה ולשים לב למעשיו הקודמים.
ספר במדבר כמעט מסתיים בתיאור המסעות של עם ישראל במדבר. ומוזר הדבר מדוע לפרט את כל המסעות בזה אחר זה? מה החשיבות ה'דתית' שיש בפירוט סתמי זה?
המדרש (מדרש תנחומא מסעי סימן ג) שואל שאלה זו ומשיב עליה:
"משל למה הדבר דומה. למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיוון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה: 'כאן ישננו, כאן הוקרנו [=היה לנו קר], כאן חששת את ראשך [=הראש שלך כאב]. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא: 'משה מנֵה להם כל המקומות - היכן הכעיסוני'. לכך נאמר "אלה מסעי בני ישראל" (א)".
המדרש ממשיל את יחסי ישראל והאל כמלך ובנו. בנו של המלך היה חולה. לקח המלך את בנו מביתו והלך איתו למקום אחר על מנת לרפאו. בחזרתו – לאחר שנרפא הבן, סיפר המלך לבן מה חוו בעת ההליכה לריפוי.
הנמשל לסיפור זה משמעותי אם מבינים שהמסר מפרש את כל ספר במדבר. ההליכה ממצרים לישראל אינה הליכה רק על מנת להגיע לארץ ישראל. יש לה משמעות פנימית. עם ישראל חולה לאחר מאות שנות עבדות. המדבר משמש כמקום בו הוא נרפא.
החזרה במסע של המלך ובנו אינה חייבת להיות ממשית, אלא יכולה להיות בסיפור הדברים. ה' מספר לעם ישראל היכן הלכו, ובכל מקום שבו חטאו מציין להם את הדבר (ברשימה שלנו ציונים אלו חסרים). ומדוע עליו לציין זאת, האם העם אינו יודע?
בדומה למשל, גם עם ישראל בעת מחלתו אינו מודע למה שקורה. הוא אינו יודע שבמקום זה הרגיש לא טוב, ובמקום זה קדח. בעת המחלה לא ניתן לשים לב לדברים שמסביב. כך גם העם החוטא. רק אחרי שנרפא והוא מתאים להיכנס לארץ, הוא יכול לשים לב למעשיו הקודמים.
המדרש בדרכו מבהיר ש-40 השנים לא היו רק עונש. הן היו גם ריפוי מעם של עבדים לעם שיכול לכבוש ארץ.
באדיבות אתר 929