הלל מכל הלב

מזמור קי"ג הוא מזמור תהילה, ואין פלא שהוא הפותח את קבוצת ששת מזמורי ההלל. כמזמורי תהילה רבים בספרנו, פותח המזמור בקריאה לקהל נוכחים להלל את ה': "הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'!" (א). אולם שלא כמו במזמורי התהילה האחרים הפותחים בקריאה דומה, במזמורנו אין המשורר ממשיך בהנמקה לקריאתו שבראש המזמור ("כִּי..."), אלא עובר מיד לציטוט היענותם של הנמענים לקריאתו: כל הֶמשך המזמור משמיע לנו את ההלל שמהללים עבדי ה' אותו, כהיענות לקריאת המשורר אליהם בראש המזמור. דבר זה ניכר כבר בפסוק ב – "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ...". מילים אלו אינן המשך הקריאה שבפסוק א, אלא הן משמיעות לנו את דבריהם של עבדי ה' המהללים ומברכים את ה' כפי שנקראו לעשות. ממילא אף המשך הדברים הוא ההלל ההולך ונמשך בפיהם של עבדי ה', עד לסוף המזמור. מפסוק ה מוכח שהדוברים במזמור הם עבדי ה' שנקראו להללו, המדברים בגוף ראשון רבים – "מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ...".

תיאור היענות של הנמענים לקריאה להלל את ה' נדיר במזמורי התהילה מן הסוג הנידון כאן. ברם מזמור תהילה המכיל קריאה קצרה בלבד בראשו, ולאחריה ציטוט נרחב של היענות הנמענים עד סופו של המזמור – זוהי תופעה ייחודית שיש לבארה.

ביאור ייחודו של מזמורנו נעוץ במיהותם של הנמענים לקריאה המופיעה בראשו. הלָלו הם "עַבְדֵי ה'" – נאמניו, המקדישים את חייהם לעבודתו במסירות. והמשורר הקורא להם להלל את ה' הוא בוודאי אחד מחבורתם. אלה אינם זקוקים להנמקה מפורטת מדוע עליהם להלל את ה', והם גם יודעים בעצמם כיצד להללו ובמה. לפיכך עובר המזמור מן הקריאה הקצרה והמינימלית אליהם להלל את ה', ישירות אל דברי ההלל שבפיהם, ודבריהם אלו הם תחליף להנמקה בפי המשורר שמופיעה בדרך כלל במזמורי התהילה האחרים.       

תפקידו של המשורר במזמורנו הוא כתפקיד שליח הציבור בתפילה בדורות המאוחרים יותר: בראש תפילות הציבור בבוקר ובערב, פותח שליח הציבור בקריאה לציבור המתפללים "ברכו את ה' המבורך!" והקהל נענה לו ואומר "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (ממש כעבדי ה' במזמורנו, העונים לקורא אליהם "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"), ומכאן ואילך ממשיך ציבור המתפללים לברך את ה' באופן עצמאי בברכות ארוכות ומלאות (כעבדי ה' במזמורנו), כשתפקידו של שלוחם מצטמצם מאוד.

לא כך המצב ברוב מזמורי התהילה הפותחים בקריאה לקהל נוכחים להלל את ה'. באלו תפקידו של המשורר ביחס לנמעניו אינו מצטמצם לתפקיד שליח ציבור בלבד. לאחר קריאתו להלל, תפקידו לתווך בין הקהל שאליו הוא פונה, לבין ה' מושא ההלל. בחלק ניכר ממזמורים אלו פונה המשורר אל כל העמים. אולם גם באלו מהם שבהם הוא פונה לבני עמו, זקוקים נמעניו להדרכתו: כיצד עליהם להלל את ה'; מהי ההנמקה להלל (וממילא במקרים מסוימים הנמקה זו היא שתהיה תוכן ההלל שבפיהם, ומשום כך אין המשורר משמיע לנו את ההיענות לקריאה).

כבר בשלב זה מתגלה אפוא ייחודו של מזמורנו והיותו שונה מכל בני סוגו מבחינת מסגרת התהילה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון