הפלשתים מכירים במקור הבעיות שלהם - ה' - רק כאשר פגיעתו מגיעה אל גופם ממש. סיפור זה מציב ראי לעם ישראל, שבמשך כל ספר שופטים נזכרו בה' רק כאשר היה להם רע.
לאחר יומיים ברצף שדגון נופל על פניו, הפלשתים מבינים שזה כבר לא יכול להיות מקרה והם נאלצים לחשוב מה הסיבה לכך.
המסקנה אליה הם מגיעים גאונית: "עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ה). על פי מצודת דוד, הפלשתים הבינו כי הפסל נמצא במצב הזה כי דגון רוצה להגיד להם שהמפתן הינו מקום קדוש ועל כן אסור לדרוך עליו. בעצם, בשלב זה, הם אינם מקשרים בין נפילותיו של דגון לנוכחותו של הארון שם!
הפלשתים ממשיכים להשאיר את הארון אצלם ופתאום "וַתִּכְבַּד יַד-ה' אֶל-הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בעפלים [בַּטְּחֹרִים] אֶת-אַשְׁדּוֹד וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ" (ו)
רק לאחר שה' מעניש את הפלשתים בטחורים הם מבינים שהוא זה שגרם לכל הרעה שבאה עליהם וגם למה שקרה לדגון: "לֹא-יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי-קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ" (ז)
הפלשתים שמו לב לה' רק כשכאב להם, כאשר גופם נפגע. כאשר קורה משהו לדגון לא באמת אכפת להם, הם מסתפקים בתירוצים על מנת להסביר את שרואות עיניהם. רק כאשר כואב להם בגופם הם מצליחים להודות על האמת, להכיר בכוחו של הקב"ה ומתחילים לדון כיצד לפצות אותו.
ההתנהגות הפלשתים מגחיכה לנו את הדפוס שאותו אימץ עם ישראל לאורך כל הספר הקודם - אנחנו חוזרים אל ה' רק כאשר קשה וכואב לנו. כל עוד לא נפגענו, נמשיך להתעלם ממנו באלגנטיות.
נתבע מאיתנו להודות לה' ולעבדו גם בתקופות הטובות - לא רק כאשר רע לנו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער