כולנו מכירים את הילד המרדן, הבעייתי, שמוריו שואלים את עצמם האם שווה להשקיע מאמץ ולנסות לחנכו? האם יש סיכוי לחולל בו שינוי מהותי? כך שאל אברהם את עצמו לגבי אנשי סדום.
לאחר שאברהם מציל את שבויי סדום, כאשר מלך סדום מבקש: "תן לי הנפש" (כא), אברהם מסכים. הוא לא רוצה שאנשי סדום ישתייכו אליו. הוא לא חושב שיש סיכוי לקרבם לדרך הישר והטוב. הוא רוצה להקים את עם ה' מחדש, מזרעו, על בסיס יציב וטוב. לאחר מלחמת אברהם בארבעת המלכים, ה' אומר לאברהם "אל תירא" (ט"ו, א). ממה חושש אברהם לאחר נצחון כה גדול?
אברהם יכול היה להסתפק במבצע צבאי קטן, ולהציל רק את לוט, בן משפחתו. אולם, אברהם אינו מסתפק בכך, הוא יוצא למלחמה כללית, שבסופה הוא כובש את כל הארץ, וגם מציל את כל השבויים של סדום. ולפתע הוא מבין, שאם הארץ בידו, ואם אנשי סדום ניצלו בזכותו, זה מחייב אותו גם לחנכם בדרך ה', שהיא דרך הצדקה והמשפט. אברהם רואה לפניו את אנשי סדום ברשעתם, והוא מניח שלא יוכל לעמוד במשימה. לכן הוא מסכים לבקשת מלך סדום, ש"הנפש", אנשי סדום, יישארו ברשותו. מאותה סיבה הוא גם מוותר על השליטה בכל הארץ, וממשיך לחיות בה רק כגר-תושב. ולאחר מעשה, אברהם חושש – אולי היה עליו להתאמץ ולפחות לנסות לקרב את אנשי סדום לדרך הישר? אולי בכל זאת היה סיכוי? ואם לא עשה זאת – אולי המלחמה לא היתה מוצדקת? אולי נכשל במשימה שה' ציפה ממנו למלא?
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון