איסור שתיית היין חוזר כמה פעמים בפרשיית הנזיר ומהווה את מוקד הנזירות יותר מאשר איסור התספורת ואיסור טומאה למת. דומה שהסיבה נעוצה בכך שאיסור זה מסמל יותר מכל את ההינזרות מההנאות הגופניות. מעבר לכך היין מלמד אותנו על האיזון העדין הנדרש מהאדם בעולם החומר.
בפסוק ב' בפרקנו התורה מדברת על מושג הנזירות מבלי לפרט מה כולל מושג זה. בפסוק ג' התורה מפרטת - "מיין ושכר יזיר..." (המילים "יזיר" ו- "נזיר" הן בעלות שורש משותף). במילים אחרות, ההגדרה של נזיר היא היותו מופרש מפירות הגפן. רש"י הולך בדרך דומה: "אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין".
ניתן להתייחס לפרישה מן היין בשתי רמות שונות. ראשית, יין מסמל בדרך כלל הנאה גופנית וכמייצג את כלל תענוגות הגוף. אך מעבר לכך, יש ליין אופי מיוחד משלו. מצד אחד, הוא יכול לרומם את רוחו של האדם. בנסיבות רבות יין מסמל הנאה, ואף משמש כאחד הגורמים להנאה: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד, טו). מצד שני, יין יכול להיות גורם לשכרות. שתיית יין יכולה להוביל לאיבוד השליטה העצמית ואפילו להשחתת האופי האנושי.
מה קובע איזו מבין שתי התוצאות הללו תגרור שתיית היין? התשובה היא - שליטה. אם אדם שולט בשתייתו, היין יכול לגרום לו הנאה. לעומת זאת, אם האדם משתעבד לשתייה, יכולות להיות לשתייתו תוצאות הרסניות.
אם אדם מאמין שיש ערך רוחני גם למגע עם עולם החומר, חובה עליו ללמוד לקח מן היין. אם אדם שולט בדרך שבה הוא מפיק תועלת מעולם החומר, הוא יכול להפיק ממנו רווח רב. אם אדם מרשה לעצמו להיות נשלט על ידי עולם החומר, הוא ייתקל בקשיים חמורים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון