התורה חוזרת פעמים רבות על הביטוי "המקום אשר יבחר ה'". אנו מורגלים לחשוב שמדובר בהר המוריה שבירושלים אולם זו לא האפשרות היחידה ולא בהכרח כוונת הדברים. נראה כי הכוונה היא שכל מקום בארץ ישראל ראוי לכך אלא שנבחר מקום אחד.
פרשת ראה פותחת בציווי לאבד את כל המקומות אשר עבדו בהם עבודה זרה (י"ב, ב-ג) ומדגישה כמה פעמים במהלכה שאת הקרבנות יש להביא אל המקום אשר יבחר ה'. ישנה כאן הבדלה בין עובדי האלילים להם מקומות רבים לבין עם ישראל לו יש מקום אחד.
ל'מקום' במובן של מקדש יש כמה דוגמאות בתנ"ך. החזקה שבהן היא בדברי הימים א ט"ז, כז: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ". לפסוק זה מקבילה בתהלים צ"ו, ו: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ".
מבחינה לשונית הצביעו חוקרים שונים כבר במאה ה-19 על ההקבלה שבין 'מקום' בעברית לבין 'מקאם' בערבית, שפירושו 'מצבת זיכרון', 'מקום תפילה', 'אתר מקודש'.
אם נחזור לפרשתנו, מהו "המקום אשר יבחר ה'"? אנחנו אומרים תמיד שהוא ירושלים, אבל בפרשת ראה לא כתוב ירושלים. זאת מפני שבאמת לפי התורה מדובר לאו דווקא בירושלים, אלא במקום שה' עתיד לבחור. מן הספרי זוטא לפרשת נשא עולה הבחנה בין שני עברי הירדן. "המקום אשר יבחר ה'" יכול להיות רק בארץ כנען שבעבר הירדן המערבי. עיקר הקדושה היא בעבר המערבי, בארץ כנען. כולה יונקת מן "המקום אשר יבחר ה'", ממנו מתפשטת הקדושה על ארץ ישראל המערבית, ומשם אל עבר הירדן המזרחי.
בתקופת משכן שילה היתה שילה "המקום אשר יבחר ה'" ולא ירושלים. ירושלים נעשתה "המקום אשר יבחר ה'" כאשר העלה דוד את ארון ה' לירושלים. רק מאותו רגע בו נבחרה ירושלים מודיע ה' על ידי נביאו לדוד, שמעכשיו בחירת ה' היא רק בירושלים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות