מה אמור להיות היחס לרשע? השוואה בין מזמורנו לנאמר בספר ישעיהו מעלה גישות שונות. כיצד יש לגשר על הפער?
"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (ד)
האם האדם הוא טוב או רע מיסודו? האם לאדם יש בחירה איך לגדול? משורר תהילים עוסק בשורש הרע שבאדם - המגיע כבר מתחילת הוויתו בבטן.
גם ילד יכול להיות רע, ואסור להיות מסונוורים מהיותו ילד ולהעלים עין. הרע באדם מתחיל מהילדות "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כא). לכל אדם יש את התכונות השליליות הפוטנציאליות שלו, שאינם מבחירתו. וכאשר אדם מתפתח בכיוון זה, צריך להעניש ולהעלים את הרשע: "אֱ-לֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'" (ז).
על פי גישת המשורר - לאחר שחיים שלמים טיפחו הרשעים את הרע בלבם, אין דרך להפנותם לטוב, וצריך לגדוע אותם מהשורש.
לעומת זאת בישעיהו, מובא אותו הרעיון בגישה סלחנית יותר: "כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ. לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מ"ח, ח-ט). על פי ישעיהו, למרות שעם ישראל הם גם כן, כדבריו, רשעים מבטן, ה' יאריך אפו בשבילם. ייתכן שכאן החמלה מגיעה מתוך ההבנה שהרשעה היא דבר המולד בהם.
ניתן להציע לפשר בין שתי הגישות: במישור האנושי אנו צריכים לדאוג שהרשע יוכרת, על פי מעשיו ולא על פי המניעים. אך במישור האלוקי יש מקום להיות ארך אפיים, להכיר בחולשתם הבסיסית של בני האדם, ולוותר.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער