פרשת היתר בשר התאווה מחולקת לשלוש חטיבות, העוסקות בהיבטים שונים של היחס בין הבאת קרבן לבין שחיטת בשר חולין: חובת הבאת הקרבנות מצד קדושת המקדש, חובת ההבאה מצד דיני הקרבן, ופירוט דיני בשר התאווה והאיסור לאכול את הדם.
החטיבה הראשונה של פרק י"ב (פס' ד-יב) עוסקת בחובת הבאת הקרבן למקדש מצד ייחוד המקום. בקטע זה, אין הבחנה בין סוגי הקרבנות השונים, שכן החובה מצד כולם היא אחת: להביא את הקרבן לבית המקדש. קטע זה מנוסח בלשון רבים, כיוון שהבאת הקרבן למקדש מקיימת חובה ציבורית (לייחד את בית המקדש), ולא רק את חובתו של מביא הקרבן.
החטיבה השנייה (פס' יג-כה) דנה בחובת הבאת הקרבן לבית המקדש מצד דיני הקרבן. כיוון שיש הבדל בין דיני הקרבנות השונים, יש צורך לחלק בין קרבן עולה לשאר הקרבנות. במסגרת זו, כניגוד לקרבנות שצריך להביא למקדש, הוזכר היתר בשר תאווה, שאין חובה להביא אותו למקדש. כך גם הובא איסור אכילת הדם, שהוא חלק מדיני האכילה. ניתן גם לראות שהתורה מרחיבה בפירוט דיני בשר התאווה דווקא בחציה השני של החטיבה, הדן בקרבנות הנאכלים, ולא בחציה הראשון, הדן בקרבן העולה. כיוון שבחצי הראשון התורה מדברת על העולה - קיים ניגוד ברור בין הקרבן, שאינו נאכל, לבין בשר התאווה. בחצי השני, כאשר התורה מפרטת את דיני הקרבנות הנאכלים - יש להרחיב ולבאר את ההבדל שבין הקרבן לבין בשר התאווה. קטע זה מנוסח בלשון יחיד, שכן חובת הבאת הקרבן למקדש שייכת לאדם המביא את הקרבן, ולא לכלל העם.
אמנם, יש קדושה מסויימת בבהמת חולין שנשחטת לפי דיני השחיטה. לכן, היה מקום לחלק בין הארץ ובין חוץ לארץ, ולטעון שדין "המקום אשר יבחר ה'" נוהג רק בארץ ישראל. להבנה זו, בחו"ל היה מותר להביא קרבנות מחוץ למקדש והיתר בשר תאווה היה נוהג רק בארץ, שהרי לא היה בו צורך. כדי להוציא מדעה זו, התורה חוזרת על חובת הבאת הקרבן למקדש פעמיים: מחד - התורה מדגישה שמחוץ לארץ ישראל מותר לשחוט בשר תאווה; ומאידך - התורה קובעת שחובת הבאת הקרבנות למקדש חלה גם בחוץ לארץ. כדי לבאר זאת, התורה חוזרת ומפרטת בחטיבה השלישית, פס' כ-כט, (המתייחסת לארץ ישראל המורחבת) את דין בשר תאווה ואת חובת הבאת הקרבנות למקדש.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון