היחיד והציבור

מהו היחס בין המדינה או הציבור לבין היחיד? בעולם המודרני, נתקלנו תכופות בגישה הפוכה מזו של קאנט: בטענה שעל הפרט להתבטל כלפי המדינה. דוגמה בולטת נמצא בדבריו של בניטו מוסוליני ימ"ש, מנהיג הפשיזם המתועב:
התפיסה הפשיסטית מצדדת במדינה; והיא מצדדת בפרט בכיווּן שהוא חופף את המדינה... מבחינתו של הפשיזם הכל מצוי במדינה פנימה, ושום דבר אנושי ורוחני בעל ערך אינו מצוי מחוץ למדינה (מוסוליני, תורת הפשיזם).

כמה רחוקה מדברים אלה רוח תורתנו. הרמב"ן עמד על כך שעשרת הדיברות, המופיעים גם בפרקנו, נאמרו במכוון בלשון יחיד, למרות שהופנו לקהל רב: "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד, 'ה' אלוהיך אשר הוצאתיך'... (כדי) להזהיר כי כל יחיד מהם (= מעַם ישראל) ייענש על המצוות, כי עִם כל אחד ידבר ולכל אחד יצווה; שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד יינצל עמהם" (רמב"ן, שמות כ', ב).

הדיברות נאמרו בלשון יחיד, כי הקב"ה פונה אל כל יחיד, ולא רק אל הכלל. אף אדם לא יוכל לחטוא במחשבה שזכויותיהם של אחרים תכפרנה עליו; "איש בחטאו יומת". היחידה היסודית של התורה היא הפרט, ולא הציבור. אמנם, החיים בציבור הם חיוניים לאדם בכלל וליהודי בפרט והרמב"ם, בין היתר, הדגיש מאוד נקודה זו (מורה נבוכים, חלק ג, פרק כ"ז). אמנם, עדיין לא נגזר מכאן שהאדם מתבטל בפני החברה.

נסיים בדבריו היפים של הרב סולובייצ'יק בשאלה זו:
בראייה כפולה זו הסתכלה היהדות תמיד על האדם. היא ראתה בו יחיד ביחידותו, וראתה בו חלק מציבור, אבר מגופה של כנסת ישראל. בנושא זה קיימת דיאלקטיקה רצופה במחשבת היהדות לדורותיה... לעולם אין היחיד מתבטל כנגד הציבור, ואין הציבור מתקפח בגין היחיד, או היחידים. לכל אחד מהם נתבצר לו מקומו שלו (על התשובה, עמ' 86-87).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות