החכמה יודעת את מקומה

החכמה בפרקנו פותחת את פיה ופוצחת בנאום ארוך על אופיה ומהותה. החכמה טוענת שעוד לפני שיצר ה' כל דבר בבריאת העולם "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" (כב). בין אם משמעות המילה 'קנני' היא קנייה (רד"ק) ובין אם מדובר בכך שה' ברא את החכמה (רי"ק), החכמה מצטיירת כמי שקדמה לעולם.

במיתוס הבבלי "אנומה אליש" מופיע שהאלים הגדולים (אפסו ותאמת – אל המים העליונים ואלת המים התחתונים) ילדו אלים חדשים "אז נבראו האלים בקרבם... אנו (=אל השמים) בצלמו הוליד את נודמוד" נודמוד למעשה הוא כינוי לאל החכמה אאה או בשם המוכר יותר אנכי. כפי שמתואר אצלנו כמו גם להבדיל במיתוס הבבלי, החכמה נבראה על ידי האלים הגדולים, אך במיתוס, מכיוון שמדובר באלים, אל החכמה יכול לפגוע באל הגדול. כך אאה, אל החכמה, הצליח בתרמית להרוג את סביו אפסו וירש את מקומו כאל המים העליונים.

הכתוב אצלנו, אף שהוא טקסט חכמתי ומאדיר את החוכמה כאילו קדמה לעולם, מבהיר היטב את יחסה עם הקב"ה. אין החכמה ניצבת ליד הקב"ה אלא ה' הוא זה שקנה או ברא את החכמה ולכן: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן (חניך או אומן) וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת-בְּנֵי אָדָם" (ל-לא). אמנם החכמה קדמה לעולם, אבל בניגוד למיתוסים הבבליים היא לא יכולה לגבור על הא-ל שיצר אותה, הקב"ה.