החכמה בספר קהלת

"וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת...

וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחֹשֶׁךְ

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם" (יב-יד)

באמצעות החכמה רצה קהלת לבדוק את העולם, ובאמצעות החכמה הוא מגיע למסקנה שאין יתרון לחכמה. רק מי שהגיע לחכמה רשאי לקבוע קביעה שכזו, אך לא כל אחד זוכה להיות חכם. אמנם במצבים מסוימים מקנה החכמה יתרון רב לבעליה, אך יתרון זה הוא זמני בלבד, ולבסוף "מקרה אחד יקרה את כולם" (יד). גם גורלו של החכם, כגורל יתר בני האדם נתון ביד האלוקים וסופו כסופם של כל בני האדם.

לעומת החכמה המעשית, המסייעת לחכם בחייו, החכמה העיונית, המנסה לגלות כיצד מתנהל העולם, המנסה להבין את סוד החיים, היא חכמה אלוקית שאין האדם יכול להגיע לסופה. גם החכם באדם רחוק ממנה: "כל זה ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. רחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו?" (ז', כג-כד)

בסופו של דבר אין האדם יכול למצוא את החכמה האמיתית. הניסיון לרדוף אחרי חכמה זו מתסכל:

"כי ברוב חכמה - רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (א', יח).

כיוון שחכמה זו היא אין-סופית, הרי ככל שאתה מוסיף חכמה ודעת אתה מגלה כמה מעט אתה יודע וככל שנדמה לך שאתה מתקרב למטרה אתה מתרחק ממנה. ואולם הקב"ה נטע בלב בני האדם את הסקרנות, את הרצון להבין את הנעלם, אך לעולם לא יוכלו להשיג את מטרתם:

"ראיתי את הענין אשר נתן אלוקים לבני האדם לענות בו, את הכל עשה יפה בעיתו, גם את העלם נתן בליבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף" (ג', י-יא).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת