"רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי" (איוב י"ז, א)

 

"רוחי חֻבָּלָה" [=מלשון משכון, כמו "אם חבול תחבול שלמת רעך"; שמות כ"ב, כה] - שהגם שיכלו חיי העולם הזה ביסורים ובלי גמול על מעשי, הלא הרוח שלי הוא אצלי במשכון ופקדון רק לזמן נועד, ובכלות הזמן ישוב המשכון אל בעליו, כמו שנאמר: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת י"ב, ז), ואז אקבל גמול מעשי בעולם הנשמות.

על זה משיב הלא "ימי (אשר) נזעכו קברים לי" - מצייר במליצתו שחיי האדם הזמנים הוא משך ימי מציאותו בזמן מוגבל, שהימים הקצובים לימי חייו הם הם חיי האדם, וכל יום ויום מחייו הוא חלק מחייו, וכל יום החולף מחיי האדם ונעשה מן יום ההוה יום העבר, חלף ומת חלק מימי חייו, ובזה הזמן הוא הקבר אל חיי האדם, שכל יום החולף ונקבר בקבר הזמן העבר אשר לא ישוב, נקבר בו חלק מחיי האדם וזהו שאמר שימי אשר נזעכו וחלפו, הם קברים לי, שכל יום ויום הוא קבר למציאות האדם ביום ההוא, שלא ישוב עוד כמו שלא ישוב זמן החולף, וכל ימי האדם בצרופם הם קבר כללי למציאותו בכלל, עד שנאמר שאדם פלוני חי בזמן פלוני העבר בו מצא קבר לו.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.