החטא ועונשו

פרקנו מתאר, חטא נורא שבפשטות חטאו האחים במכירת יוסף. הרגש המוסרי תובע עונש מתאים לחטא זה, אך התורה אינה מפרשת אותו. האם נענשו האחים על מכירת יוסף?
יש הרואים את העונש בעצם הירידה למצרים והשעבוד שנגזר על ישראל. אבל גם בכך לא אמר העם די. תחושת האשמה שלא כופרה גרמה לפייטנים רבים לראות גם באסונות שבאו על עם ישראל בדורות מאוחרים יותר את פירעון אותו חטא של מכירת יוסף.

יניי, במשלש[1] לסדר 'וישב יעקב' אומר:
יְשִׁיבַת מָנוֹחַ אָז לֹא מָצָאנוּ // בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר יָצָאנוּ
           נִדְמִינוּ לְאִישׁ תָּם אֲשֶׁר יָשַׁב בְּמוֹשְׁבוֹתָיו // וַתְּעוֹלֵל עַיִן בְּנוֹאִי יְשִׁיבוֹתֵינוּ
           יְשִׁיבָה אֵין לְשִׁבְטֵי זֶרַע צַדִּיק // עַד יִפְרְעוּ כֶסֶף אֲשֶׁר מָכְרוּ צַדִּיק
           יָבוֹאוּ וְיָשׁוּבוּ // וְעוֹד לֹא יֻנְשָׁבוּ // כִּי בִנְוֵה שָׁלוֹם יֵשְׁבוּ וְיִתְיַשָּׁבוּ    

הפיוט פותח בתיאור עובדתי: עם ישראל איננו יושב בשלווה בשום ארץ מארצות גלותו. בכל אשר ינסה לשבת הוא נע ונד, סובל שנאה וייסורים ומיטלטל ממקום למקום. מצבנו בגלות מנוגד למצבו של יעקב שבסדר אשר נאמר עליו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית ל"ז, א). אנו גולים ואיננו מוצאים מקום לשבת בו.
אך כל זה רק לכאורה. במחרוזת הבאה אנו מגלים כי בעצם מצבנו דומה למצבו של יעקב. כדרך שישיבתו של יעקב תחילתה שלווה ומנוחה, אך המשכה בשנים רבות של אבל על יוסף, וסופה הגלות למצרים והעקירה מן הארץ - כך היא ישיבתנו לאורך כל הדורות, מדורו של יניי, לפני כאלף וארבע מאות שנים.
הסיבה לכך מתוארת במחרוזת השלישית. עם ישראל 'שִׁבְטֵי זֶרַע צַדִּיק', אין לו ישיבה, מנוחה ושלווה, והרי הוא יוצא מגלות לגלות 'עַד יִפְרְעוּ כֶסֶף אֲשֶׁר מָכְרוּ צַדִּיק'. פירעון הכסף איננו, כמובן, אלא פירעון השטר (המטאפורי), תשלום החוב של החטא הנורא, הנפרע מן העם בגלויותיו.
אולם יניי מסיים בתקווה: תבוא עת שבה ייפרע השטר, והעם ישוב לשבת במנוחה בארצו ולא ייטלטל עוד. הסיום בתקווה לישיבה 'בִנְוֵה שָׁלוֹם' מעביר לפסוק הפותח את הפטרתם של בני ארץ ישראל לסדר 'וישב':
"וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות". (ישעיה ל"ב, יח) 
 

[1] משלש- הפיוט השלישי בקדושתא שבניגוד למגן ומחיה אינו מפייט ברכה מברכות העמידה אלא משמש פתיחה לסדרה של פיוטי הרחבה שסיומם בסילוק המעביר אל הקדושה. הפיוט שלפנינו, מאת יניי מחשובי הפייטנים בארץ ישראל במאה השישית. יניי מוערך בשל רמתן הגבוהה של יצירותיו, בעיצובן השירי המרשים ובשילוב המתוחכם של רמזי פסוקים ומדרשים הבא בתוכן. מתוך צ"מ רבינוביץ (מהדיר), מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א, ירושלים ותל אביב תשמ"ה, עמ' 222.  

נערך על ידי צוות אתר התנ"ך מתוך ש' אליצור, 'שירה של פרשה', הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים התשנ"ט, עמ' 74-75. להרחבה ולעיון בפיוטים נוספים בעניין זה יש לעיין שם.