הזכות לשם טוב הינה זכות חוקתית ראשונה במעלה ולא מעט איסורים הוצבו על מנת להגן עליה. בימינו הפך אתגר השמירה על שמו הטוב של האדם לאחד האתגרים החשובים אם כי גם הקשים והמסובכים יותר.
בדומה לספר משלי (כ"ב, א) המלמדנו כי "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב", מלמד אותנו גם קהלת ש"טוב שֵם משמן טוב" (א).
במשפט בן ימינו, הזכות לשם טוב - כחלק מכבוד האדם - נתפשת כזכות חוקתית ראשונה במעלה. לצידה, הוצבו איסורים שונים – במשפט הפלילי והאזרחי כאחד. איסורים אלה נועדו להגן על שמו הטוב של אדם, ותחומיהם רחבים ביותר.
לצד האיסור הקדום בעולמה של תורת ישראל, "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט, טז), קבע המחוקק הישראלי, בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הגדרה רחבה ביותר לאיסור לשון הרע, וכלל בה כל דבר שפרסומו "עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
מכוחו של חוק זה, ובשונה מדעה רווחת בציבור, גם דבר אמת – ולא רק הוצאת דיבת שקר - עלול להיחשב כלשון הרע שפרסומה אסור, אם יש בו כדי לפגוע בכבודו של אדם ובשמו הטוב.
אכן, לצד מטרה חשובה זו ניצבות זכויות יסוד חוקתיות חשובות לא פחות, ובהן הזכות לחופש ביטוי ו"זכות הציבור לדעת", זכויות שמוגדרות כ"זכויות-על", שהן "ציפור נפשה של הדמוקרטיה".
מציאת האיזון העדין בין זכויות יסוד אלה לבין חובת השמירה על כבוד האדם ושמו הטוב אינם קלים.
כך, במיוחד, במציאות התקשורתית בימינו שבה בתוך שניות מספר מופצים דברי לשון הרע "מסוף העולם ועד סופו", ואף נחרתים לעד בזיכרון המרשתת.
גם תופעות מכוונות של "שיימינג"-ביוש, השמות למרמס את כבודו ושמו הטוב של אדם והופכות אותו ללעג ולקלס, היו זה כבר לחלק משגרת חיינו, וכמעט שאינן ניתנות למניעה מוחלטת.
בשל כל אלה, הפך אתגר השמירה על שמו הטוב של אדם במאה ה-21, לאחד האתגרים החשובים, אף אם הקשים והמסובכים, מנקודת מבט ערכית, חברתית, מוסרית, משפטית וטכנולוגית. הנוכל ונדע לעמוד בו?
באדיבות אתר 929