הזדמנות שלא מומשה

הטומאה ביהדות קשורה למוות. גופו של המת הוא אבי אבות הטומאה, וכל דבר מטמא קשור במוות או בהפסד של חיים. הקדושה, לעומת זאת, קשורה לחיים, וכל דבר המרבה את החיים ואת החיות הוא קדוש. בגוף האישה מתפתחת בכל חודש ההזדמנות ליצור חיים, ודם הווסת מבטא את העובדה שההזדמנות לא מומשה, הביצית לא הופרתה, ובחודש זה לא נוצרו חיים חדשים. טומאת נידה אינה נובעת מטאבו פרימיטיבי, מפחד, אלא מההכרה שביציאת הווסת יש היבט של הפסד חיים. ההוכחה לכך היא שאחרי הלידה ישנה תקופה שבה הדם היוצא מהרחם אינו מטמא, אלא נקרא ׳דמי טהרה׳, משום שהוא מבטא התהוות של חיים ולא הפסדם. (על כך ראו עוד בפוסט מאת הרב שטיינזלץ)

הטומאה והקדושה מנוגדות זו לזו, ולכן דווקא במקום שבו שורה קדושה יש להיזהר זהירות יתרה מפני הטומאה. התפיסה כי דם הווסת מטמא, טומנת בחובה את ההנחה שתהליך יצירת החיים בגופה של האישה בשאר ימות החודש, הוא תהליך קדוש.

בגופו של הגבר, לעומת זאת, אין כל מחזוריות. אין ביכולתו לפתח בתוכו חיים חדשים, וממילא אין לו כל נגיעה לטומאה. זו הסיבה שקביעת זמן הריחוק בין בני הזוג תלויה באישה וגם החזרה של בני הזוג זה אל זו היא שיאו של תהליך התבוננות האישה בגופה, בשבעת ימי הספירה ובטבילה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר