קהלת מתאר את הזִקנה בצורה מפורטת וקשה, אך בסופו של התיאור הוא נותן תקווה: הישארות הנפש, וחזרתה אל מקורה האלוקי.
הזִקנה מוזכרת במקרא בדרך כלל כנקודת שיא בהתפתחותו של אדם. הזקן הוא המכובד, מנהיג העדה, בעל הסמכות.
לעומת זאת, בקהלת פרק י"ב מופיע תיאור ארוך וקשה ביותר של הזִקנה. התיאור מרובה בדימויים, והוא נותן חופש לדמיון לראות את התדרדרותו של האדם, ואת תהליך איבוד כוחו.
קהלת פותח בתיאור האווירה של ימי הזִקנה:
"עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (ב)
מתוארת תחושה של חשכה וקדרות: מקורות האור נעלמים בזה אחר זה, ויש הרגשה כבדה כביום חורף אפל וסגרירי: "ושבו העבים אחר הגשם".
בפסוקים ג-ו מתאר קהלת את גופו של הזקן המתפורר ומפסיק למלא את תפקידו. ניתן להקביל את הדימויים של קהלת למחלות שונות הפוקדות את האדם בעיקר בזקנותו, ובאופן כללי מתוארת חולשה שאינה מאפשרת לאדם לשלוט בסביבתו, והתערערות מערכות פנימיות, ההופכות את האדם לחלש ותלותי. בנוסף לכך, מתואר המצב הנפשי של הזקן בערוב ימיו (ד-ה): כל דבר הופך למכשול, והזקן מסתגר בביתו בבדידות, ומרגיש כאילו כבר מספידים אותו.
כרגיל בספר קהלת, עטוף התיאור בתחילתו ובסופו במוסר השכל:
בפתיחה: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (א)
ובסיום: "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקוהלת, הכל הבל" (ז-ח)
בפסוק הפתיחה (א), המסר הוא לזכור את בוראך כל עוד כוחך עימך.
פס' ח אמנם מסיים בכך שהכל הבל, כלומר: אין משמעות לחיים ואין משמעות למוות. אולם, פס' ז מביא מסקנה אחרת: פסוק זה הוא מן הבודדים במקרא המזכירים את השארות הנפש. דווקא בתיאור הזִקנה, מזכיר קהלת את הנפש, את נצחיותה, ואת מקורה הא-לוהי. ולפי זה, המסקנה של תיאור הזִקנה היא שהמוות הוא השלמת המעגל. הגוף חוזר אל הארץ, כשהיה. הנפש חוזרת אל מקורה האולקי, מתלכדת עם האלוקות, ושם נדרשת היא לתת דין וחשבון על הישגיה ועל כישלונותיה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת