כחלק ממענהו אומר אליפז לאיוב: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (ו-ז). ספר החינוך מביא את דבריו אלו כדוגמא להונאת דברים.
ספר החינוך פרשת בהר מצוה שלח
שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נ"ח ע"ב): כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היו חלאים באין עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב "הלא יראתך כסלתך וגו'" (איוב ד', ו-ז)... ועל זה נאמר (ויקרא כ"ה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו".
שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו. מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם...
ספר החינוך - חיבור על תרי"ג מצוות על פי מנין הרמב"ם, לפי סדר פרשות השבוע. מחברו אינו ידוע אם כי הוא קשור בוודאות לבית מדרשו של הרמב"ן.