מזמור ק"ד מתאר את סדר הבריאה - אך לא סדר הבריאה עניינו, אלא המסקנה שהמבחין בסדר זה צריך להסיק. התבוננות במעשי האלוקים אמורה להוביל את האדם לאהבתו ולשמחה בו.
מזמור ק"ד פותח בהכרזה: "ה' אלוקי, גדלת מאוד, הוד והדר לבשת" (א). לאחר הכרזה זו, באות הסיבות שבגללן מכריז המשורר כי ה' גדול מאוד ומלא הוד.
תיאור גדולתו של הבורא מתבסס בפרקנו על תיאור הבריאה בספר בראשית. אם בתיאור ספר בראשית מתחילה הבריאה בבריאת האור ביום הראשון, ובריאת הרקיע ביום השני, הרי בפרקנו מתחיל תיאור הבריאה ב"עוטה אור כשלמה" (ב), וממשיך ב"נוטה שמים כיריעה" (שם). בתיאור הבריאה, נבראו ביום השלישי היבשה והצמחים, ובפרקנו: "על הרים יעמדו מים, מן גערתך ינוסון... יעלו הרים ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם, גבול שמת בל יעבורון..." (ו-ט). וכן: "מצמיח חציר לבהמה..." (יד). ביום הרביעי נבראו, כמתואר בספר בראשית, המאורות, ובפרקנו: "עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו" (יט). ביום החמישי נבראו בעלי החיים, ובפרקנו אנו מוצאים "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. הכפירים שואגים לטרף..." (כ-כא). ביום השישי נברא האדם, ובפרקנו התיאור: "יצא אדם לפעלו, ולעבודתו עדי ערב" (כג).
לכאורה - כתב בעל המזמור פרפרזה על תיאור הבריאה בספר בראשית. אך אם נחזור ונקרא את המזמור, נבחין כי תיאור הבריאה הינו מסגרת למזמור, אך לא מטרתו; המזמור מתאר את סדר הבריאה - אך לא סדר הבריאה עניינו, אלא המסקנה שהמבחין בסדר זה צריך להסיק.
מדוע מתחיל המזמור בתיאור הבריאה, ומסיים בהכרזה כי "ייתמו חטאים מן הארץ" (לה)?
תיאור העולם ורבגוניותו הוא הוא הגורם להכרה שיש בורא לעולם. תיאור בריאת העולם מופיע במזמור כרקע: אם העולם נברא, משמע יש לו בורא; אם יש בורא - משמע צריך לעבדו. ולכן מכריז בעל המזמור: "אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי, יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'" (לג-לד).
בדרך דומה מתאר רמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב') את הדרך מן ההתבוננות בעולם, אל יראת ה' ואהבתו:
"... והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלה עצמן, מדי הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה..."
ההתבוננות במעשי האלוהים מוליכה, לפי רמב"ם, לאהבת ה' וליראתו.
לפי רבינו בחיי, בעל חובות הלבבות, ההתבוננות מוליכה לכניעה: "וכאשר יכיר גודל עצמת הבורא, ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה, ייכנע לו וישפל לפניו" (הכניעה ב').
בעל המזמור מצליח לעלות לדרגה גבוהה אף משני אלה: מול "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (לא), מכריז בעל המזמור: "יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'" (לד).
הזדהותו שלמה: כאשר הכיר האדם בכוחו של הא-לוהים, נפגשו השניים: הא-לוהים "ישמח... במעשיו" - שמח באדם; והאדם מכריז: "אנכי אשמח בה'". לא יראה ולא כניעה, אלא מעבר להם: אהבה ושמחה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת