לאחר מעמד הר סיני היינו מצפים לעיסוק בעניינים הנוגעים ברומו של עולם. פרשת משפטים מפתיעה אותנו בפרטי דינים שקשורים לסכסוכים בין אדם לרעהו. האם זו התורה שציפינו לה?
בפרקנו מצויים דינים מעשיים רבים הנוגעים בענינים שבין אדם לחבירו. נראה שחשיבות העניין נובעת מעצם העובדה שהחיים שלנו, לטוב ולרע, אינם מתרחשים בבית המקדש, ואינם סובבים סביב הקטורת או הקורבנות;
אנחנו חיים בבית ובשוק, בשדה ובכרם, יחד עם כל הפרטים הקטנים והבעיות הקטנות ששייכים לכך. הפרשה עוסקת הרבה יותר במכשולי האדם - בהיזק של ממון האדם ובחבלות מסוגים שונים - מאשר בצדדים המשפטיים של מהלך החיים הרגיל. הפרשה לא מתארת מציאות פסטורלית ושלווה, אלא מציאות חיים עם כל מיני צרות ובעיות: גניבות, חבלות, חיכוכים ועימותים שונים. אלה הם החיים שלנו כבני אדם; מטבעם הם באים כרוכים בכל־מיני טרדות ובעיות, ומשום כך - גופי התורה מתייחסים דווקא לצדדים אלו של החיים.
נאמר בגמרא (שבועות כו, א) ש״כל התורה כולה כללוֹת ופרטוֹת נאמרה״ - ואכן אפשר לחלק כך באופן כללי את התורה: יש חלק העוסק ב״כללות״, ויש חלק העוסק בפרטים. אולם יש לשים לב לכך שלמעשה, למרות העיסוק שקיים בתורה בשאלות הגדולות, ביסודות האמונה וביסודות היהדות - רובה עוסק בפרטים הקטנים, ודברים יסודיים וחשובים אלה תופסים בפועל רק חלק קטן ממנה.
אם כמה מחכמי הדורות, הן בימי הביניים, והן בזמן הזה, היו צריכים לכתוב את התורה, ברור שהיא הייתה מכילה הרבה יותר עיסוק ברוחניות ובשאלות הגדולות; אלא שהתורה לא בנויה באופן הזה. כשהתורה אומרת: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (כ"א, א), היא מצהירה: ׳הנח את הדברים הגדולים והנשגבים למעמדות ולמקומות מסוימים בלבד׳. ולמה? משום שדמותה של התורה עצמה היא הדמות של אותם חוקים יבשים העוסקים בפרטי החיים.
השאלות של התורה הן שאלות של ״איך?״: ״איך נוהגים במקרה זה?״, ״איך מקיימים דין זה?״, ולעומת זאת, השאלות של ״למה?״, או ״בשביל מה?״ אינן מופיעה בתורה באותה הדגשה. התורה עוסקת במתודה - בטכניקה ובפרטים שבהם נעשים הדברים, ואין עיסוק רב בשאלות התכליתיות, העקרוניות והגדולות.
אמנם, מתוך המסגרת הכוללת של התורה, שיש בה גם את החוקים הפרטניים, וגם את הצדדים העיוניים, אנחנו בסופו של דבר מנסים ללכת מן הפרטים אל הכללים - להסיק את התשובות לשאלות ה״למה?״, וה״לשם מה?״. אבל מה שיש בגוף התורה הוא רק רשימה ארוכה של חוקים: ״אלה הם המשפטים״. הפרטים - עם כל הדקויות שיש בהם, ועם כל ההגדרות הקצובות שלהם, הם העיקר. גם כאשר יש לדינים טעם, או שיש להם נימוק או הסבר, הם מופיעים רק כתוספת לעצם הדבר.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר