התורה מתירה לבעל הבית להגן על רכושו ואף להרוג את הגנב כאשר הוא חושש שהגנב יתקוף אותו. בכך היא מלמדת שמותר לנו להגן לא רק על חיינו אלא גם על רכושנו. אולם התורה מסייגת ומדגישה שבמקרה שלא נשקפת סכנת חיים, חיי הגנב אינם הפקר.
המשמעות המקורית של המילה "מחתרת" אינה "ארגון צבאי סודי", אלא "חפירה" או "מנהרה". כאשר התורה כותבת "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת - אין לו דמים" (א) היא מתכוונת שאם אדם עומד מול גנב המנסה לפרוץ לביתו דרך חפירה בקיר - מותר לו להרוג את הפורץ.
מדוע מותר להרוג את הגנב? הרי אין ביהדות עונש מוות על גנבה! כך מסביר רש"י, בעקבות חז"ל:
"כאן למדתך תורה - אם בא להרגך, השכם להרגו; וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק; לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו".
כלומר: מותר להרוג את הפורץ רק משום הגנה עצמית. הגנב יודע שאתה תנסה לעצור אותו, והוא מוכן להרוג אותך במקרה כזה. משום כך עליך להקדים ולהרוג אותו.
אמנם, התגובה התקיפה הזו מסויגת בפסוק הבא: "אם זרחה השמש עליו - דמים לו" (ב). כלומר - יש מקרה מסוים שבו אסור להרוג את הפורץ. רש"י מסביר שאם ברור לך כשמש שאין הוא מתכוון לפגוע בך, אסור בשום אופן להרוג את הגנב.
פסוקים אלו מגלים לנו מסר ערכי מורכב וחשוב. מחד, הם מלמדים אותנו על זכות ההגנה העצמית של האדם. לאדם מותר לעמוד להגן על רכושו, גם אם בכך הוא פותח פתח למאבק אלים בינו לבין הגנב. האדם אינו מחויב לברוח מהבית על מנת שלא להתעמת עם הגנב. אם הצדיקים יתקפדו בפינתם מחשש פגיעה באחרים, הארץ תימסר ביד הרשעים. התורה מדריכה את האדם לעמוד בתוקף כנגד רשעי עולם, ולא להירתע בשעת הצורך גם מעימות אלים.
מצד שני, התורה מגבילה את ההיתר לפגוע בגנב רק למקרה של סכנת נפשות. בפרשת בא במחתרת התורה מלמדת אותנו איזון עדין בין שני ערכים: המלחמה ברע וקדושת חיי האדם. מותר לאדם להגן על רכושו, ועל עצמו. אך חיי הפושע אינם הפקר; כאשר הוא אינו מאיים על חיינו, חייו קדושים בדיוק כמו אלו שלנו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות