חגי ניבא לאחר מלאת 70 שנה לגלות בבל, ולכן ראה עצמו נושא בשורה חדשה על ראשיתה של תקופה חדשה.
הבעיות הקשורות בלוח הזמנים של ראשית ימי הבית השני ובנבואות חגי, וההשוואות לספרי עזרא-נחמיה הולידו סברות שונות בדבר השלבים השונים של שיבת-ציון. הקשה שבשאלות היא, כיצד ייתכן שחגי וזכריה אינם מזכירים כלל את העלייה הראשונה בימי כורש, מדוע אין הם רואים את בניין הבית כהמשך הגשמת עצת האלוקים שהחלה בעבר?
דומה שנצליח להשיב על כך אם נרד לעומק המצב שהשתרר בירושלים עם הפסקת הבנייה. מלאי התלהבות משיחית באו העולים, הזקנים עוד זכרו את תפארת העבר, והנה מאיגרא רמא של נכונות למעשים גדולים בא יום הקטנות, ולא זו אף זו: משבר כלכלי, חוסר ביטחון, התגרות מצד עם הארץ, ועל הכל – הפסקת העבודה. וקל לשער עד כמה היתה קשה עמדת הנביא בקראו להתנערות מאבק הקטנות שדבק בהם זה כשמונה-עשרה שנה.
נקודת המפתח לאמונה בגאולה נעוצה הייתה בדברי ירמיהו אשר שלח לגולת בבל: "כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקֹד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה" (ירמיהו כ"ט, י). שבעים שנה אלו הסתיימו בשנת אחת לכורש. אולם בין עליית בבל לחורבן ירושלים חלפו שמונה-עשרה שנה, דהיינו שעד להכרזת כורש חלפו רק חמישים ושתיים שנה מתוך שבעים השנה הצפויות, ועדיין חסרים אנו שמונה-עשרה שנה להגשמת הנבואה על תקומת ירושלים.
חגי ראה איפוא בעליית דריוש בשנת 520, י"ח שנה אחרי שנת 538, את סיום תקופת הגלות הכפולה: בבבל תחת שלטון הבבלים, ובארץ יהודה תחת אימת עם-הארץ, והוא התעלם במתכוון מכל שהיה לפניו. הוא ראה עצמו נושא בשורה חדשה על ראשיתה של תקופה חדשה, אשר סמלה הגדול הוא בית ה' האחרון אשר כבודו גדול יהיה אפילו מן הראשון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל