לפני כל שבר (אסון) שבא על האדם, ודאי התנהג בגאווה שגרמה לו לטעות וליפול, ולפני כל כישלון, בהכרח הרגיש גובה רוח.
"לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ" (יח)
כשבא אסון על האדם, הוא חייב לעשות חשבון נפש כדי להבין במה חטא, והנושא הראשון שצריך לעיין בו כשעושים חשבון נפש הוא הגאווה.
בדרך-כלל, פסוקים שמתארים שכר ועונש מתבוננים לכיוון העתיד, כלומר "אם תעשה כך - יקרה לך כך"; הפסוק שלנו יוצא מן הכלל, כי הוא מתבונן לכיוון העבר – "לפני שבר גאון", כלומר: אם קרה לך שבר - סימן שלפני כן הרגשת גאוה; "ולפני כשלון גבה רוח", כלומר: אם נכשלת - סימן שלפני כן רוחך גבהה והתגאתה.
הפסוק אינו אומר, שכל מי שמתגאה - בהכרח נשבר ונכשל; הוא אומר את הכיוון ההפוך - כל מי שנשבר ונכשל, בהכרח התגאה לפני-כן. מכאן, שכל חשבון-נפש אמיתי חייב לגלות את נקודת הגאווה שקדמה למשבר.
המשבר מגיע פעמים רבות מפני שהאדם המתגאה אינו מעריך נכונה את כחו לעומת כחו של יריבו (הן מבחינה פיסית, צבאית, והן מבחינה רוחנית ונפשית).
בתנ"ך מתוארים כמה אנשים שנשברו לאחר שהתגאו:
אדם וחוה - רצו להיות כא-להים, חטאו וגורשו מגן עדן (בראשית ג');
בוני מגדל בבל - רצו להגיע השמימה, מרדו בה' וגורשו לכל קצוות העולם (בראשית י"א);
אבשלום בן דוד - התגאה בשערו הארוך והיפה ונתלה בשערו בעץ האלה (שמו"ב י"ח);
המן האגגי - התגאה בכבודו ובעושרו וביום המחרת נאלץ להרכיב את מרדכי על הסוס, ולאחר מכן נתלה על העץ (אסתר ו').
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך