הבית הישראלי

קירות הבית בתקופת המקרא היו בנויים מאבנים, אותן ציפו בטיח המכונה במקרא "עפר": "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת" (מב).
מלבד אבנים וטיח, השתמשו לשם בניית הבית גם בעצים: "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא" (מה). מסתבר כי העץ שימש גם כקורות התקרה וגם כעמודים התומכים בה.

מתיאורי התורה עולה כי הלכות צרעת הבית נוגעות אך ורק לבית הבנוי מאבן. מה בנוגע לבתים הבנויים מלבנים או מעץ? הרמב"ם מתייחס לסוגיה זו: "הלבנים והשיש אינן חשובין כאבנים" (הלכות טומאת צרעת יד ח).

אמנם לא היו בנמצא בתקופת המקרא בתים משיש, אך מבנים מִלבנים נמצאו ומדברי הרמב"ם עולה שהתורה לא החשיבה אותם כבית ועל כן לא חלים לגביהם דיני צרעת הבית. ייתכן שהסיבה לדבר היא שבית לבנים לא נחשב כבנייה לטווח ארוך. 

על אף שמתיאורי צרעת הבית ניתן ללמוד ממה היה מורכב הבית הישראלי, לא ניתן לדעת מֵהֶם כיצד הוא היה נראה. בנקודה זו מגיע המחקר הארכאולוגי ומלמד כי הבית הישראלי היה בעל מאפיינים ייחודיים שלא התקיימו בבתים של עמי הארץ האחרים. השוואה בין הבית הכנעני והבית הישראלי בתקופת המקרא מלמדת רבות על תרבותם של העמים השונים.

נציץ אל בית החצר הכנעני וננסה לעמוד על מאפייניו. בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת (1300-2000 לפנה"ס) בית המגורים הנפוץ ביותר היה בית החצר. בית זה התאפיין בחצר מרכזית גדולה וקטורה (ללא גג), המוקפת משלושה עברים או משני עברים בחדרים הפתוחים לתוכה, שלחלקם הייתה קומה שנייה. הכניסה לבית הייתה דרך החצר. יש לשער שהחדרים בקומה התחתונה שימשו לאחסון ולמגורי הבהמות, ואילו הקומה העליונה שימשה למגורי המשפחה.

הצצה אל הבית הישראלי מגלה תמונה שונה. למעשה, סגנון הבנייה הישראלי, שהופיע לראשונה בראשית תקופת השופטים, לא נמצא באף מקום אחר בעולם. בית זה מכונה 'בית ארבעת המרחבים' והוא התגלה בכל רחבי הארץ, מחצור הגלילית בצפון ועד תל אל־חוליפה (עציון גבר) שבדרום ואף בעבר הירדן המזרחי. צורת המבנה שלו היא מוארכת ורק לעתים נדירות ריבועית, והוא מחולק בדרך כלל לשלוש יחידות מקבילות וליחידה רביעית אחורית הניצבת להן. ההפרדה בין שלוש היחידות המקבילות נעשית באמצעות קיר אבנים או שורת עמודים רבועים (אומנות), וכפי הנראה המרחב המרכזי של הבית לא היה מקורה. מסתבר כי שלוש היחידות המקבילות שימשו לאכסון ולעבודות הבית, ואילו המרחב הרביעי האחורי הניצב להן שימש כחדר שינה. בחלק מהמבנים התגלו גרמי מדרגות שהובילו ככל הנראה לגג הבניין או לקומה שנייה. 

הבתים הישראליים היו צמודים זה אל זה, כך שנוצרה מעין חגורת בתים הפתוחים אל הרחוב. בתים אלו היו נפוצים ברחבי הארץ במשך מאות שנים, אך חדלו מלהתקיים לאחר חורבן הבית הראשון.

ההבדל בין הבית הכנעני הסגור והמוגן אך המנותק מסביבתו ובין הבית הישראלי הפתוח לרשות הרבים, מבטא תפיסות עולם שונות ביחס בין הפרט לכלל ובין היחיד לסביבתו. הבית הכנעני נאמן לגישה כי "ביתי הוא מבצרי", כמאמר הפתגם הבריטי, ואילו בעם ישראל הבית הפרטי קשור ושזור עם בתי השכנים ותושבי העיר האחרים.

דומה כי המהפכה שעשה עם ישראל בארץ כנען ביחס לעבודת האלילים, כללה גם הנחלת יחס שונה בין הפרט לכלל — יחס של מעורבות הפרט בחיי החברה, שהוא חלק מתורת ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר