למרות הנזיפה האלוקית המרומזת לא התייאש שלמה ולא ויתר על כל המפעל, אלא המשיך לבנות את המקדש באותו מרץ, להגדילו וליפותו באותו שגב. גדולתו היא שהמשיך בכך גם כאשר כבר ידע שאולי לא יתקיימו מעשיו לעולם והמקדש עלול להיחרב.
את הבנייה התחיל שלמה ביוזמתו, ללא נבואה וצו אלוקי עדכני מפורש. מתברר שכדוד בשעתו נתבע אף הוא להעז ולהתחיל. כך הוא הסדר הקבוע בכל הקשור למקדש, "ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה" (ראש השנה ל, א) "וירושלים אכן תיבנה כאשר יכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף" (הכוזרי).
הופעת השכינה באה עתה באמצע הבניה (יא-יג), אבל היא באה כמקלחת צוננים. ככל שגדל המקדש ונעשה מפואר יותר הוא הפך ממסגרת למטרה בפני עצמה, ולכן גדלו במקביל החשש וההסתייגות ממנו. הנבואה הזהירה מפני תחושת הנצח שליוותה את מעשה הבניין. תוכנו של הבית הוא קדושתו, וזו מותנית בנקיותו של העם והמלך ובטהרתם, ולא בגודל אבניו וחוסנן, ומכאן האזהרה שהבניין אינו קבוע וקיים לעולם.
אדרבה ככל שיהיה המקדש צנוע וחסר יומרות, כן יתקבל יותר מבחינה דתית ופילוסופית. אפשר לצמצם את ממדיו ולהתאימם למשאבים המצויים, מבלי להזדקק לכוחות זרים, ובכך להעלות את קדושתו הפנימית.
למרות הנזיפה האלוקית המרומזת לא התייאש שלמה ולא ויתר על כל המפעל, אלא המשיך לבנותו באותו מרץ, להגדילו וליפותו באותו שגב. גדולתו היא שהמשיך בכך גם כאשר כבר ידע שאולי לא יתקיימו מעשיו לעולם והמקדש עלול להיחרב.
לקבלת חכמים הסיק שלמה מן הנבואה הזאת את כל המסקנות ופעל במקביל בנמיכות רוח להכין את הבית גם אל זמן חורבנו:
"בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנו בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" (הלכות בית הבחירה פרק ד, א).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן