האיש העשיר והנכבד, הבטוח בצדקתו ובכוחו, מתעורר לפתע מחלום ומגלה, שידידיו הרבים אינם ידידי אמת.

 

בפרק השני של נאום הסיכום של איוב הוא מתאר מעט את ייסורי גופו, ומקדיש כמעט את כל הקינה לייסורי בדידותו ולעלבונות שהוא סופג. נוכל ללמוד מכאן היטב את חומרתה של הונאת דברים, את כוחם הקטלני של חיצי הלשון, את עוצמתו של כוח הדיבור שבפינו, של ה'שיימינג' הפושה בחברתנו ללא רחמים על חשד מוצדק ועל חשד פחות מוצדק.

מבין שורותיה של הקינה עולה ובוקעת השאלה, מה ראו רעי איוב, ואין כוונתי לשלושת רעיו שעסקנו בהם בהרחבה, אלא לשאר אנשי מקומו, להפוך את עורם ממכבדי איוב לבוזיו, לתוקעי סכינים בגבו בעת שעולמו חרב עליו, עם אובדן משפחתו, רכושו ובריאותו.

דומה, שאין מנוס מהמשך הקו שעלה בידינו בפרק הקודם. הכבוד הרב שקיבל איוב כשופט העליון בקהילתו (ושמא במרחב כולו), לא היה כבוד אמיתי. הוא לא היה אלא מעטפת דקה לפחד מן האיש העשיר והתקיף שעבדים סרים למשמעתו, האיש הבטוח כל כך בצדקת משפטו ובצדקת כל טענותיו. ברגע שהתמוטט, מצאו כל בעלי חובו מקום לגבות את חובם, את נקמתם ממנו. שמא חייב אותם בדין כדי לזכות יתום או אלמנה, אך לא בטוח שעשה זאת בצדק.

מה רבים הדברים שנוכל ללמוד מפרקנו על מעמדו הרופף של האיש העשיר והנכבד, הבטוח בצדקתו ובכוחו. לפתע הוא כמתעורר מחלום ומגלה, שידידיו הרבים אינם ידידי אמת. בשעת האמת הקשה אין לו בעולם אלא ידיד נאמן אחד, הקב"ה, העתיד להשיב את שבותו.