הכרובים הם השומרים על התורה, ולכן כאשר העם חוטא, דווקא האש מבין הכרובים היא שהורסת את העיר.
"וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים... וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי-אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל-הָעִיר" (ב)
מהי אותה אש שדולקת מבין הכרובים? מדוע היא משמידה את העיר?
באזכורם הראשון בכתוב מופיעים הכרובים כשומרים את דרך עץ החיים שהוא התורה, יחד עם לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת (בראשית ג', כד) .
גם במשכן ובמקדש משמשים הכרובים כסוככים על הארון בו מונחת העדות. וכפי שנאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ה, כב).
אחרי שניתנה התורה שבכתב מהר סיני כגוף חתום ואחיד, המשיך הקשר של משה עם ה' על מנת ללמוד את חוקיו גם במציאות המתהווה ומשתנית. דבר ה' נשמע למשה מבין הכרובים ומטרתו לשמור על התורה, זהו דבר ה' המצווה למשה את החוקים המתחדשים - מעין תורה שבעל פה.
אותו דבר ה' הוא גם להט החרב המתהפכת - מתהפכת בין רחמים לדין: "זכה נעשית לו (התורה) סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" - אם ישראל לא שומרים את התורה, התורה עצמה נהפכת להם לסם המוות. זה מה שקרה בזמנו של יחזקאל.
התורה שבעל פה מתווה את הדרך הנכונה ליישם את מצוות התורה בארץ. כאשר העם שומר את התורה בדרך זו, ולומד את הדקויות שבקיום האידיאלים שבתורה באופן הנכון ובהתאם למציאות המשתנה - הוא זוכה להגיע לעץ החיים: "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא י"ח, ה). אך כאשר אנו מתעלמים מהצורך במינונים ובהכוונות שמלמדים נושאי דבר ה', ומקיימים בעולם הזה את מצוות התורה כפי שהן, ללא התחשבות בהווה, אותה תורה עצמה הופכת לאש המחריבה את הכל, כפי שאומר יחזקאל במקום אחר: "וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (כ', כה)