רק לגבי הארון נאמר במפורש שבצלאל עשה אותו לבדו. יתכן שהסיבה לכך היא חופש הפעולה היחסי הקיים ביצירת כלי זה הנובע מהעובדה שהארון מסמל את השותפות האנושית בגילוי התורה.
על מלאכת המשכן הופקדו בצלאל בן אורי, אהליאב בן אחיסמך ו"וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (ל"ו, א). ברם, בפסוקים לא ברור מה הייתה חלוקת העבודה ביניהם.
פרק ל"ו מתאר את מלאכת מסגרת המשכן - היריעות, הקרשים והפרוכת. בתחילת העבודה, לגבי היריעות התחתונות (ה"משכן") נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת..." (ל"ו, ח), ובהמשך נאמר באופן סתמי - "וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים" (שם, יד), "וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל" (שם, יט), "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים" (שם, כ), "וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת" (שם, לה), ובפשטות הכוונה ל"כָל חֲכַם לֵב" (שם, ח; עיין רמב"ן שם).
פרק ל"ז מתאר את עשיית כלי המשכן, והוא פותח במילים - "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן" (ל"ז, א). בהמשך, שוב חוזרת הלשון הסתמית - "וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן" (שם, י), "וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה" (שם, יז), "וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (שם, כה), "וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה" (ל"ח, א). רמב"ן סובר שבצלאל עשה רק את הארון, והלשון הסתמית חוזרת אל "כָל חֲכַם לֵב" שבפרק ל"ו. לדעתו הסיבה שבצלאל עשה דווקא את הארון היא רוחניות: "בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה".
ייתכן, שניתן לציין סיבה נוספת מדוע בצלאל עשה דווקא את הארון. קשה להתעלם מהעובדה, שהכלי היחיד שעליו כתוב במפורש שאותו עשה בצלאל, הוא הכלי היחיד שביחס לעשייתו שינתה התורה מלשונה בציווי בפרשת תרומה: בעוד שלגבי שאר הכלים לשון הציווי הייתה תמיד למשה - "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן" (כ"ה, כג), "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר" (שם, לא), "וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת" (כ"ו, ז), וכד', הרי שלגבי הארון נאמר - "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (כ"ה, י). מה משמעות הבדל זה? נראה, שלגבי שאר הכלים, לא השאירה התורה מרחב יצירה, אלא הדגישה: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ... וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם, ט) לעומת זאת, דווקא עשיית הארון - לא כוונה דווקא למשה, וממילא לא חלה עליה הגבלה זו. כיוון שכך, היה מקום ליצירה אנושית, ולמטרה זו היה ראוי רק אדם אחד - בצלאל.
מדוע יצירתיות זו באה לידי ביטוי דווקא בארון? ייתכן, שהדבר מתקשר לרעיון המתבטא בארון. מצד אחד, הארון מבטא את מקום הלוחות, שהם ביטוי סמלי לתורה שבכתב; אולם מצד שני, הארון מבטא גם את פן התורה שבעל פה המתחדשת - "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שם, כב). דווקא בארון יש מקום לשיתוף היצירה האנושית של האדם, כביטוי סמלי לשותפותו של עם ישראל בתהליך היצירה של התורה שבעל פה לדורותיה.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת