האנכי הריתי את העם הזה?

אתגר המנהיגות קשה הוא.
האתגר להנהיג את עם ישראל קשה כפליים.
אין איש שהבין זאת יותר ממשה רבנו ע"ה שנתן נפשו על ישראל. התורה מספרת על ניסיונות גדולים מנשוא שניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר. למשה עבדו הנאמן היו ציפיות גדולות, ולמרבה הצער - גם אכזבות כבירות.
בפרק י"א כלו כל הקצים. העם מתלונן ללא הרף ומתרפק בנוסטלגיה על התנאים הטובים שבהם חיו במצרים. בשעה זו הגיע משה לקצה סף הסיבולת. מרוב צער ותסכול הוא פונה לקב"ה ואומר: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָֹאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (יב).

למה בחר משה במטאפורה נשית?
אולי המפתח לפענוח תעלומת המטאפורה טמון בחוויות מהשנים המעצבות בחיי משה, כאשר מצא את עצמו מסובב נשים: אמו יוכבד, אחותו מרים, אמו המאמצת בתיה ואשתו ציפורה. נשים אלו שימשו לו כדוגמאות אישיות, ואפשר לכנותן בשם 'נשות פיקוח נפש'. באמונה, בתקווה ובחזון הצילה כל אחת בדרכה שלה את משה ממוות ותרמה לבניית אופיו כאדם וכמנהיג. אומץ ליבן ומסירות נפשן של נשים צדקניות אלו משקפים את קווי המתאר ההלכתיים שהשתרשו בסוגיית פיקוח נפש.
אפשר לטעון שמכיוון שכל הנשים היו ממשפחתו, מובן מאליו שהן עשו הכל להצלתו.
בהלכות פיקוח נפש עלינו להתנהג כלפי רעינו, אחינו וכל נפש כאילו הם בשר מבשרנו, ולהתייחס אליהם לפי אותו רף של רחמים ומסירות נפש שבו היינו דואגים לבן משפחה.
בהופעתו הציבורית הראשונה יצא משה אל אחיו וראה בסבלותם (שמות ב'). משה לא עמד על דם רעו, הוא הציל נרדף מיד רודף, וסיכן את נפשו על מנת לקיים נפש אחת מישראל.
יתכן שמשה רבנו ע"ה ינק ושאב מגבורתן ומחמלתן של הנשים בחייו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך