האמנם בן מוות האיש העושה זאת?

דוד המלך הכיר את דין התורה לגבי אדם שגנב וטבח ומכר: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כ"א, לז). עונש ראוי וסביר, אולי אפילו קצת מוגזם. דוד ידע זאת, ולכן חייב את האיש בנוסף להיותו בן מוות: "ישלם ארבעתיים" (ו). מדוע, אם כן, הוא בן מוות?

למעשה, ניתן להקשות מעבר לכך: כיוון שהדין כאן כל כך פשוט, דוד היה צריך לתמוה על כך שהדין מגיע אליו. מדוע לא יפסוק כאן בית המשפט? מה הקושי שמחייב את נתן להביא את הדיון הזה בפני המלך? אלא שהסיפור כאן חמור הרבה יותר מסתם סיפור של גנב שטבח ומכר. יש כאן אטימות של העשיר כלפי העני. אם היה מדובר בעשיר שגנב מעשיר, או בעני שגנב מעני, סביר להניח שהדיון לא היה מונח לפתחו של המלך, ובית המשפט היה פוסק 'ארבעתיים ישלם'. אך הבדלי המעמדות הופכים את המקרה הזה להרבה יותר קשה, וממילא ברור מדוע הוא מגיע אל המלך.

דוד המלך מבין את הסכנה בניכור שבין המעמדות ובחזירות שהסיפור מבטא, ועל כן הוא פוסק עונש שכלל לא קשור לדיני ממונות. על גניבה לא מוציאים אדם להורג. על נבזות, שאם תשתרש תכלה את החברה מבפנים – כנראה שכן.

והנמשל? חטאו של דוד, לפי המשל, חמור הרבה יותר מאשת איש. יש כאן חטא המבטא אטימות וניתוק מהעם ומהלוחמים. חטא שעונשו מוות מצד אחד, אבל עצם החזרה בתשובה מבטאת את תיקונו, ומאפשרת להישאר עם ה"ישלם ארבעתיים" החמור גם הוא בפני עצמו.

באדיבות אתר 929