בפרקים שלפנינו מתוארים ניסים גדולים שנעשו לעם ישראל במדבר החל מקריעת ים סוף, דרך המתקת המים וירידת המן. כל זה אינו מונע את העם מלהתלונן. מסתבר אם כך שהאמונה לא תלויה בניסים.
אנשים מתרעמים לעיתים על הקב״ה ואומרים: 'אילו היינו רואים ניסים כדרך שראו אבותינו, אז היינו חוזרים בתשובה שלמה', אבל מתברר שבסופו של דבר זה לא שייך; גם אותו יהודי שעבר את פרשת בשלח, על כל הגילויים העצומים שבה, זה עדיין לא מפריע לו - לא להתלונן, לא לצעוק ולא לרקוד מסביב לעגל. וגם לא להמשיך אחרי העגל הלאה והלאה באותו סגנון. כל זה לא הפריע לקרח, וגם לא לזימרי, על אף שהוא ילד שגדל על לחם שמים; לחם שמים זה דבר אחד ובנות מדיין זה דבר אחר. לא קרב זה אל זה כל הלילה - הוא לוקח את המן, ואחר כך הולך לבקר אצל בנות מדין.
על כגון זה אמרו חז״ל (אבות ד, ט): "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני": מי שמבטל את התורה יעשה זאת בין בשעה שיש ״צרה ויגון אמצא״ ובין בשעה שיש ניסים גלויים; ומי שמקיים את התורה ימשיך לקיים אותה, גם בשעה של זעזועים גדולים.
האדם בעצם טבעו מוּעד לנפילה, ומשום כך העבודה שלנו היא עם ניסים ובלי ניסים: תמיד נשאר הניסיון. במובן אחד, כשחז"ל אומרים ש״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן״ (מכילתא שם, ב), הם מדברים על הנקודה הזאת. אפשר לצפות לביטחון ויציבות רק ממי שמוכן ללכת עם נס - אבל גם בלעדיו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר