"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר" (שמואל א כ"ח, ז)
עקידת יצחק ויקרא שער סה (פרשת קדושים)
כי הנביא לא נזקק אל בעלת האוב כלל, ושאול לא נפל במעשה ההוא באותו סכלות ורשע לדרוש באוב כנגד מה שנצטדק ראשונה להעביר האובות והידעונים מן הארץ, אך עונו וחטאתו שנפל בו הוא הבלתי דרישה אל ה' כאשר הישירתנו פרשה זו בסמיכות מורא המקדש לאיסור האובות על הדרך אשר ביארנו.
והנה אם כן יהיה טעם הכתוב האומר "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם" (ויקרא כ', כז) להוציא את שאול ואת הבעלת אוב ההיא, כי עִם שדרשו לא היה בהם אוב על דרך האמת ולזה לא נתחייבו מיתה כמו שנתבאר מהכתובים. וזה כי הוא אמר "חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה" (שמואל א כ"ח, י) ושמואל אמר אל שאול "כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק... עשה לך ה' היום הזה" (שם, יח) וכאשר אמרנו. כי חלילה שיהיה האיש הראשון למשיח ה' ואשר שמש דוד משיח צדקו חוטא בדבר המגונה הזה.
עקידת יצחק - רבי יצחק בן רבי משה עראמה נולד בספרד בשנת ק"פ (1420). שימש כרב וראש ישיבה בערים שונות בארצו, והיה ממגורשי ספרד. כתגובה לדרשות הנוצריות שחויבו היהודים להקשיב להן החל רבי יצחק לדרוש ברבים, ובעקבות דרשותיו חיבר ספר כסדר פרשות השבוע. מקורותיו הם בדברי חז"ל, הזוהר, הפילוסופים הקדומים וכתבי חכמי ישראל בדורות שלפניו, ביניהם ספרי הרמב"ם והרמב"ן, ספר העיקרים לר' יוסף אלבו וכתבי רבי אברהם ביבגו. בספרו הוא עוסק הרבה בביאור מקראות, ומשתמש בקביעות במשלים.