האם קיבל איוב תשובה לטענותיו?

השאלה המרכזית שסביבה נסב הוויכוח בין איוב לרעיו היא השאלה מדוע באו על איוב הסבל והייסורים. איוב טוען כל הזמן שהוא סובל למרות שלא חטא. לדעתו קיימות במציאות תופעות של 'צדיק ורע לו' ושל 'רשע וטוב לו'. ואילו רעיו, שאינם יכולים לקבל אפשרות של סבל ללא חטא, טוענים שהסבל הוא עונש ולא ייתכן שהקב"ה יעניש אדם מבלי שפשע. 

במהלך הוויכוח מבקש איוב לבוא במשפט עם הקב"ה. איוב משוכנע שנעשה לו עוול ושאם יעמוד למשפט עם ה' הוא יצא צודק בדין. מענה ה' לאיוב, על שני חלקיו, בפרקים ל"ח-מ"א הוא היענות, כביכול, לבקשה הזאת של איוב.

בתשובתו אין ה' מתייחס לשאלותיו-טענותיו של איוב אלא מצביע על פלאי הבריאה, על נפלאות בריאת בעלי החיים ועל השגחתו עליהם (ל"ח-ל"ט). הדברים באים, ככל הנראה, כדי שאיוב יכיר בגדולת הבורא ולא רק יירא מפני ידו החזקה. איוב אינו יורד לעומקם של דברי ה' ומבין מן הדברים, כי ה' מצביע בפניו על אפסות האדם ורומז לו כי כשם שאינו מסוגל להבין את סוד הבריאה, את חוקי הטבע, כך אינו מסוגל להבין את הנהגתו של בורא העולם בעולמו. איוב, שלדעתו לא קיבל מענה לשאלותיו, שותק. שתיקתו רועמת. הוא נשאר עם שאלותיו ובטענותיו.

בתחילת פרק מ' מבקש ממנו ה' להשיב על הדברים. איוב מודה בגדולת ה' ובחוסר היכולת שלו, איוב, להשיב על השאלות שנשאל, אך אינו חוזר בו מטענותיו. תשובתו הנחרצת היא: כבר אמרתי לא אחת את דברי ולפיכך מעתה אני שותק (מ', ג-ה).

בתגובה לדברי איוב אלה ממשיך הקב"ה במענה. לכאורה אין בהמשך המענה דברים חדשים שאיוב לא ידע קודם לכן. היינו מצפים שתגובת איוב תהייה זהה לתגובתו לחלק הראשון של המענה, והנה חלה תפנית בדברי איוב והוא מקבל את התשובה (מ"ב, א-ו).

דברי איוב סתומים ומאפשרים פרשנויות רבות. את התיבה "וְנִחַמְתִּי" (מ"ב, ו) אפשר לפרש הן כ'התחרטתי'  - הריני חוזר בי ומתחרט על דברים שאמרתי באבלי על עפר ואפר, והן כ-'קבלתי תנחומים'.

מה גרם לו לאיוב לחזור בו מכל דבריו ולהתחרט על כל טענותיו? נראה שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת בדבריו: "לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (מ"ב, ה) שהרי אחריהם הוא אומר: "עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר".

איוב הבין שה' לא האריך בתשובתו ולא המשיך במענה רק כדי לומר לו עד כמה הוא קטן או להצביע על קוצר דעתו בלבד. הוא תפש שאם הקב"ה ממשיך לתאר את נפלאות הבריאה גם לאחר שכבר הודה שאינו יכול להבין את מעשי ה' בעולם ואמר: "הֵן קַלּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ" (מ', ד), משמע שמלכתחילה היה במענה ה' מסר מרכזי חשוב שהוא לא קלט. איוב מבין עתה, כנראה, שהקב"ה הפנה אותו להתבוננות בטבע כדי שמתוכה יגיע בעצמו להכרת הבורא.

לפני ההתבוננות הזו באה אמונתו הראשונה של איוב רק מכוחה של המסורת, תוצאה של החינוך שקיבל ושל לימוד, והיא הייתה בחינת: "לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיך"ָ. עתה כשהתבונן בטבע והגיע להכרת ה' בעצמו ולהתפעמות מגדולת ה' הוא עומד אל מול הבורא וקורא: "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ".

מושגיו של איוב על הטוב והרע נשתנו. רק משום כך הוא יכול לקבל תנחומים. רק עתה הוא מגיע להכרה מלאה שהטוב הוא הקרבה לה' והרע הוא התרחקות ממנו. ולפי זה אין כלל אפשרות של 'צדיק ורע לו'. מעצם היותו צדיק הוא קרוב לה' ולפיכך טוב לו. והרשע מעצם רשעתו מתרחק מה' ולפיכך רע לו.

לתשובה כזו, הקשורה בהרגשתו האישית של האדם, יכול האדם להגיע רק מעצמו. אי אפשר להכתיב לאדם כיצד להרגיש. אי אפשר לומר לו: הקרבה לה' היא הטוב עבורך. ה' לא השיב לאיוב על טענותיו אלא הביא אותו להתבוננות ולהבנה עצמית. כמוהו כאסף, משורר פרק ע"ג בתהילים, הוא חש: "כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל-זונֶה מִמֶּךָּ. וַאֲנִי קִרְבַת אֱלהִים לִי טוב..." (תהלים ע"ג, כז-כח).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת