התורה איננה צריכה לאסור על אכילת בשר אדם מפני שזהו 'טאבו' עמוק ומושרש בתרבות האנושית המתוקנת. מלבד זאת נראה כי איסור מפורש על מעשה שכזה היה יכול דווקא לגרוע.
כיצד יש לבאר את התופעה המתמיהה, שאין בתורה איסור מפורש על אכילת בשר אדם?
הדבר מתמיה על רקע הפירוט הרב שפירטה התורה את דיני בעלי החיים השונים על בסיס המיון שעשתה בכל עולם החי: היא פירטה סימנים שונים של בעלי חיים מכמה סוגים ושמות של עשרות בעלי חיים מותרים ואסורים, ורק מן האדם עצמו התעלמה!
בשני מקומות בחיבורו המופלא 'חזון הצמחונות והשלום' מזכיר הראי"ה קוק זצ"ל את היחס הקיים באנושות אל אכילת בשר אדם. בסוף סעיף ו (עמ' יב) הוא כותב כי בשל ההיתר לאכילת בשרם של בעלי חיים שניתן לנח אחר המבול, מוצאת "האנושות המתוקנת" "גיעול טבעי" באכילת בשר אדם, ואילו בסעיף ד (עמ' ט) הוא כותב: "על כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה". ונראה שכוונתו היא כי לא רק שהתורה "לא הוצרכה" לאסור דבר זה, אלא שיש חיסרון בכתיבת איסור מפורש על כך.
לתורה ישנן הנחות יסוד בדבר הרמה המוסרית הבסיסית של קהל היעד שלה, והיא אינה אוסרת מעשים שהם הרבה מתחת לאותה רמה מוסרית. איסור מפורש על מעשה כזה מניח את האפשרות של עשייתו על ידי הנמען, ויש בכך הבעת אי-אמון מזיקה.
כך הדבר גם ביחס לשאלתנו: התורה אינה מניחה שקהל היעד שלה זקוק לאיסור על קניבליזם. בכתיבת איסור על אכילת בשר אדם יש נזק כפול: יש בכך הבעת אי-אמון בקהל היעד שאליו מופנות מצוות התורה, ויש בכך גם משום השוואה בין איסור אכילת בשר אדם לאיסור אכילתם של בעלי החיים וטשטוש ההבחנה המהותית בין האדם לבעלי החיים.
אף שהימנעות מכתיבת איסור מפורש על אכילת בשר אדם מותירה את הדבר כ'מותר' מבחינה פורמלית, הרי שמפני השיקולים המצוינים למעלה, ואולי גם מפני שיקולים נוספים, עדיף המצב שבו נמנעת התורה מלאסור במפורש, תוך שהיא מסתמכת על 'טאבו' עמוק ומושרש בחברה האנושית המתוקנת.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון