בהוראת משה למרגלים הוא מצווה עליהם "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יז). נראה כי השימוש הכפול בשורש על"ה אינו סתמי, אלא נטוע עמוק בהכרת הגאוגרפיה של ארץ ישראל ובידיעת מסלול הליכתם של המרגלים.
המרגלים נשלחו מקדש ברנע. לגבי מיקומה של קדש ברנע ישנן שתי דעות. יונתן בן־עוזיאל (בראשית י"ד, ז) ויוסף בן־מתתיהו (קדמוניות ח"ד ד ד; שם ז א) ממקמים אותה בעיר שנקראה בתקופת הבית השני 'רקם', הידועה בימינו בשם 'פטרה' שבעבר הירדן המזרחי. לעומת זאת, הדעה המקובלת במחקר העכשווי היא כי מדובר בנאת המדבר 'עין אל קודיראת' שבמזרח סיני, הנמצאת בסמוך למעיין 'עין קדיס' המשמר את השם 'עין קדש'.
בין לדעה הראשונה ובין לשנייה היו זקוקים המרגלים לעלות שתי עליות. אם קדש ברנע היא פטרה הרי שהמרגלים היו צריכים לעלות מהערבה הנמוכה (גובה פני הים) אל הנגב הצפוני (300 מ' מעל פני הים באזור באר־שבע), ומשם להעפיל להר חברון (1000 מ' מעל פני הים). אם יצאו המרגלים מ'עין אל קודיראת', הרי שהם היו צריכים לעלות לאזור ההר הגבוה שבמרכז הנגב (650 מ' מעל פני הים בחלקיו הנמוכים), לרדת לכיוון באר־שבע (300 מ' מעל פני הים, כאמור), ומשם להעפיל שוב להר חברון. אם כן, העלייה הכפולה הנדרשת מהמרגלים היא עלייה לנגב ולאחריה עלייה להר חברון, כפי שמתאר הכתוב: "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר" (יז).
כידוע, משה מעולם לא ביקר בארץ ישראל. לפיכך, ייתכן שהדיוק שבדבריו מלמד כי גם בעת העתיקה היו בנמצא מפות עם ציוני גבהים של פני השטח, אם כי אין זה סביר. אפשרות נוספת היא שהמילה "עֲלוּ" הראשונה אינה מכוונת לעלייה טופוגרפית אלא לתנועה צפונה. לאור זאת יתפרשו דברי משה כך: נועו צפונה לאורך הנגב עד שתגיעו להר חברון, אותו עליכם לעלות. כך או אחרת, מניסוח ההוראות למרגלים למדנו שמשה הכיר וידע את הגאוגרפיה של הנגב ושל ההר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר