ספר דניאל כולו, כמו גם ספרים אחרים מימי הבית השני, מלאים באילוזיות (=הקבלות) ביניהם לסיפורים אחרים במקרא. מדוע?

 

פרק א' בספר דניאל, כמו גם סיפורים אחרים בספר זה, מזכיר סיפורים אחרים מספרי המקרא. בפרקנו אפשר למצוא אילוזיות (=הקבלות) ברורות לסיפור יוסף. בדיוק כפי שיוסף, נער שהגיע לגלות במצרים, מוצא את עצמו כמעט במקרה עומד מול המלך, כך גם דניאל. המלך מבקש להביא לפניו נערים חכמים מבני ישראל, וכך דניאל וחבריו מוצאים את עצמם לפני המלך מכיוון שהם נמצאו חכמים במיוחד: "וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (יט).

מבעד לדמיון בסיפור העקרוני נוכל למצוא גם קשרים לשוניים ברורים בין סיפור יוסף לסיפור דניאל. כך למשל הכתוב מתאר את הנערים: "וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ" (טו). תיאור זה מזכיר את חלום פרעה המתאר את הפרות בדיוק באותו האופן: "וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ" (בראשית מ"א, ב).

נראה כי גם אם אפשר לתת פשר פרשני וספרותי לקשרים שבין שני הסיפורים, יש כאן משהו כללי ועקרוני יותר. חלק מספרי הבית השני (כמו למשל אסתר ודניאל) מלאים באילוזיות (ברמות שונות) לסיפורים מהתורה או לסיפורים אחרים מהתנ"ך. למעשה לא רק מגילת אסתר וספר דניאל הם כאלה אלא זהו מאפיין גם של הספרים החיצוניים, אשר לעיתים עשו זאת בצורה מוגזמת ומופרכת עד לשכתוב הסיפור מחדש (כפי שלמשל עושה בעל ספר אדם וחווה). נראה כי לפנינו מגמה עקרונית של הסופרים בימי הבית השני. ספרי התנ"ך עומדים לנגד עיניהם, והם רואים בהם ספרים קדושים ונשגבים וברצונם להתחקות אחריהם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא דרך אלוזיה: המספר משתמש בסיפור המיוחד והקדוש בשביל הסיפור שלו, כדי להביע הערצה וחשיבות לספרי המקרא שהיו לפניו.

עוד על הדימיון בין סיפורו של דניאל לסיפורו של יוסף ניתן לקרוא בפוסט מאת יהודה קיל ושמואל הכהן