בני ישראל מתאווים למזון ונזכרים בקישואים ובשאר מעדנים שהם אכלו במצרים חינם. האומנם? האם בני ישראל שעבדו בפרך במצרים קבלו דגה וקישואים חינם? חז"ל לימדו אותנו שבאמת בשורש תלונתם היה מונח הגעגוע לחיים נוחים יותר ללא עול מצוות.
פרקנו מלמד אותנו שלפעמים התרחשויות הנראות כשייכות לתחום הסוציולוגי או הכלכלי, נובעות בשורשן ממניעים דתיים.
הפרק מתאר את בני ישראל המתאווים למזון:
"... מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כל..." (ד-ו).
לכאורה מדובר בהתקוממות כלכלית-חברתית טהורה, מעין ואדי-סאליב קדום. אך עיון חוזר בתלונות בני ישראל מעלה תמיהה קשה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם"; במצרים?! הרי בני ישראל עבדו שם בפרך, את בניהם הרגו המצרים ואת ימיהם מיררו! האם הם קיבלו שם דגה וקישואים בחינם?! נכון, הנוסטלגיה יכולה להטעות. אבל מדובר בזמן סמוך מאוד ליציאתם ממצרים, כשצלקות המגלבים טרם הגלידו. איך יכלו בני ישראל להתגעגע לבית העבדים הנורא?!
נראה שחז"ל ירדו לעומק דעתם של בני ישראל, כאשר פירשו שהמילה "חינם" כוונתה: "חינם מן המצוות". באופן דומה פירשו גם את הפסוק "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (י) - "על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם" (רש"י, על פי חז"ל).
בשורש המרד עמד יסוד רוחני: בני ישראל התקשו להתרגל לעולם של משמעת רוחנית, לעולם של עול מצוות. המזון היה רק תירוץ. לאחר מעמד הר סיני, נבעת העם כשגילה איזו מחויבות עצומה קיבל עליו. הלב התגעגע לימים ההם, ימים של הפקר ופראות. ההתקוממות הכלכלית-חברתית הייתה רק מסווה להתרחשות הרוחנית.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות