האדם יכול לבנות עולם ולהחריב עולם והכל בכוח הדיבור בלבד. הכוח להקדיש ולנדור נובע מצלם אלוקים שבנו המאפשר לנו להדמות לבורא וליצור מציאות של קדושה בעולם.
פרשת נדרים אומרת משהו על הכוח של האדם ליצור, וגם לבטל את היצירה. בכוחו של האדם ליצור מהות אחרת של דברים, וביכולתו גם לעקור ולבטל אותה. היו כאלה שטענו שלכוח להקדיש ולנדור, יש קשר לקדושת ישראל העצמית, שנובעת מ״והייתם לי קדֹשים״ (ויקרא כ', כו). אך בעצם, העניין של נדרים והקדשות איננו מיוחד לישראל, ונובע מבריאתו של האדם בצלם א־לוהים — שהרי גם גויים שייכים בכך (נזיר סב, א). האדם יכול להחיל קדושה על דברים מפני שלו בעצמו יש שייכות לקדושה. מכוח זה הוא יכול לעשות מה שלכאורה רק הקב״ה יכול לעשות.
כשהתורה אומרת ש״ככל היוצא מפיו יעשה״ (ג), היא אומרת משהו גדול מאוד על מהותו של האדם. מעין מה שאומרים בגמרא (סנהדרין סה, ב), שאם הצדיקים היו רוצים, הם היו בוראים עולם. מסתבר שאפילו מי שאיננו צדיק, ושאינו יכול לברוא עולם, יכול לברוא מציאות במאמרו. יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת. כשאני מוציא מנושא הנדרים את הפן ההלכתי, הרי שהוא עומד על שאלה מאוד בסיסית — מהו האדם? בפרשת נדרים מדובר על האדם כבעל כוח לבנות ולהרוס. האדם יכול, בכוח הדיבור בלבד — לבנות עולם ולהחריב עולם, לבנות מציאות ולהרוס מציאות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר