האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב

טענת הקב"ה כלפי שמואל "עַד מתַי אַתָה מִתאַבֵל אֶל שָאול?" (א) לא הייתה על עצם האבלות, אלא על הפסיביות שהיא גרמה לשמואל. שמואל הרי כבר ידע ששאול סיים את מלכותו, ושהמלך המיועד כבר נבחר. ממילא מצופה היה מהנביא שייזום צעדים לפתרון המצב הבעייתי בו אין, למעשה, מלך בישראל. שמואל יכול היה, למשל, לכנס שוב את העם ולבחור את המלך בגורל, כפי שנעשה בהמלכתו הפומבית של שאול. אך שמואל ממשיך באבלו, כמי שממאן להשלים עם רוע הגזרה, ואינו פועל למצוא לשאול מחליף, שידחק את רגליו לחלוטין. על כך נוזף ה' בשמואל: הכיצד אתה מוסיף להתאבל על שאול, ואינך רוצה למצוא לו מחליף, בשעה שידוע לך כי "אֲנִי מאסְתִיו" (א)?! הייתכן שתחושותיו של אדם יגברו על מחשבתו של הקב"ה? על כן "לְֵך אֶשְלָחֲך אֶל יִשַי בֵית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" (שם): "לי" ולא 'לו', שכן בחירת המלך נקבעת על פי ראייה א-לוהית בלבד.
לא בנקל מתגבר שמואל על אבלו. הוא מנסה להתחמק מהתפקיד: "איך אלך ושמע שאול והרגני?!" (ב). שמואל יודע כי אין נשקפת לו סכנה משאול, "אבל היה זה בלי ספק להשמטו מלילך" (אברבנאל). הקב"ה, מנגד, משיב לו באותה מטבע, ודוחה את התחמקותו בקש: "עגלת בקר תקח בידך" (ב).
מכאן ואילך עומדים על הפרק שני דברים: האחד – משיחת דוד, והשני – ההמחשה לשמואל כי אל להן למחשבות אנוש לדחות את צו ה'. בשלב הראשון דומה ששמואל טרם הפנים את המסר: כששמואל רואה את אליאב הוא איננו ממתין לשמוע את דבר ה', אלא מחליט בדעתו, מתוך שיקולים אנושיים, כי העומד לפניו הוא משיח ה'. וכאן מגיע הרעיון המרכזי בפרשה: "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (ז) בשר ודם יכול להתרשם רק מן הנראה לעיניו, שאינו מעיד בהכרח על אופייה הפנימי של הדמות שבה הוא מביט. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון