האדם בסוף

פרקנו פותח בשמים וצבאם המהללים את א-לוהים, לאחר מכן מתואר הטבע המהלל את א-לוהים, ובסוף - האדם המהלל. המדרש שם לב למבנה זה, למיקומו של האדם בסוף התור. כך במדרש בראשית רבה עוסקים הדרשנים בפסוק "אחור וקדם צרתני" (קל"ט, ה). המילה "אחור" מתפרשת כ'אחרון'. האדם הוא אחרון הברואים:

"אמר רב נחמן: אחור לכל המעשים וקדם לעונשין, אמר ר' שמואל בר' תנחום: אף קילוסו אינו אלא באחרונה הדא הוא דכתיב: "הללויה הללו את ה' מן השמים" כל עניינא עד "חוק נתן ולא יעבור" ואחר כך "הללו את ה' מן הארץ וגו'" ואחר כך "מלכי ארץ וגו'" (תהלים קמ"ח א-יא)". (בראשית רבה פרשה ח)

המדרש בבראשית רבה מציג את הדמיון בין סיפור הבריאה שבו האדם מופיע אחרון, לבין תיאור הקילוס לא-לוהים בתהלים קמ"ח שגם בו האדם מופיע אחרון.

כאשר אותו פסוק נדרש במדרש 'ויקרא רבה' נוסף לרשימה עוד מקום שבו האדם מופיע אחרון:

"אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב: "זאת תורת הבהמה" (ויקרא י"א, מו) ואחר כך "אשה כי תזריע" (שם י"ב, ב)". (ויקרא רבה פרשה יד)

מדוע האדם אחרון? ניתן לומר שהאדם הוא השיא, הוא המוקד שאליו הכל מתנקז. ואפשר גם להפך, כפי שמציע מדרש בראשית רבה:

"אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ח).

באדיבות אתר 929